מסרים מהאור

להרפות ולשחרר ~ למה בעצם מתכוונים?

בכל המסרים מדברים על שחרור מתפיסות ואמונות ישנות.

מסבירים לנו שאלו המכשולים העיקריים ה"תוקעים" אותנו בדרך לזרימה קלה יותר, חופשית יותר ומאושרת יותר.

ואני שואלת את עצמי כל פעם, איך בדיוק לתרגם את המושג הזה לשפת המעשה.

בכלל, בהיותי מעשית ורציונאלית, הייתי רוצה להיות מסוגלת להבין מעבר למילים "היפות" וליישם הבנות בחיי היומיום ובמציאות שלי.

כי מה טוב ברעיון שאינו מאפשר מימוש?

ומהי ההתקדמות אם לא יישום בפועל של רעיונות והטמעתם ברצף החיים?

אין בידי משנה סדורה של נאומים חוצבי להבות אלא הבנה איטית, המלווה באכזבות וכאבי לב, בתסכול ובחוסר הבנה של עצמי את עצמי.

מדי פעם נופל "חלק פאזל" למקומו הנכון.

פתאום ניתן להבין שמה שהיה מטריד ומכאיב לפני מספר חודשים או שבועות, נמוג ונעלם.

פתאום נוחתת ההבנה שזה כבר לא מרגיז, שזה כבר לא קשה.

זהו שלב הרפלקציה. שלב החשיבה על התהליך שעבר. שלב השחזור וההבאה למודעות.

בעיני זה שלב משמעותי כי זהו השלב שבו מתבהרת הדרך ומתאפשר מקום לטיפול בקטע התקוע הבא.

אז מה באמת קורה שם בזמן ההפנמה? מה משתחרר?

מה בדיוק אני עושה שם?

זהו.

שכלום.

הכול מתחיל בזיהוי המחסום, בדרך כלל הרגשי.

מחסום אשר נובע מהרבה שנים (אולי גם גלגולים) של צורת חשיבה מסוימת, של אמונה מסוימת. לרוב שלי על עצמי.

בהרבה מקרים מדובר בראיה שלי את עצמי כלא מספיק טובה. כבת, כאם, כבת זוג, כמורה, כחברה.... וכל שאר הכובעים.

לא מספיק מוכשרת/חכמה/יצירתית/... וכל שאר האפשרויות.

כשזיהיתי שאני במקום הזה של ספקות לגבי עצמי, של חוסר אמונה לגבי יכולותיי, מגיע גל ענק של עצב וכאב.

גל המאיים להטביע אותי. מושך אותי מטה מטה כלפי רצף של אמירות מעליבות כלפי עצמי. מייד אני יוצאת מאיזון. מצב הרוח שלי אי שם מתחת לאפס. העולם נצבע בצבעים שחורים משחור....

כך אני. שקועה לי ומתבוססת ברחמים עצמיים עד לנקודה שבה אני אומרת לעצמי: מספיק ודי! הנה, תראי, יש יותר טיפשים ממך. אני מנחמת את עצמי ברוע טהור.

אז מה עושים עכשיו?

זהו.

שכלום.

אבל בקשה מסוימת נשלחה לאוויר. שאלה מסוימת על עצמי צפה ועלתה.

ועכשיו, בדיוק עכשיו, מגיע רגע השחרור. עוזבת. לא מתעסקת בזה יותר. לא חושבת. לא מנתחת. לא מנסה לשנות. פשוט עוזבת ובוטחת.

כי ברגע שיצאה הבקשה והיא טהורה ואמיתית, חלקים נוספים שלי, חלקים שאני לא תמיד מודעת להם, ההדרכה שמעבר לצעיף והמלאכים, כולם מתגייסים לתמוך ביצירת המציאות החדשה. וכדי שאני אבין שהם אתי, אני נרמזת באינספור דרכים ברמזים קטנים, אך קיימים.

ואני יודעת שאני לא לבד בתהליך.

עוברים ימים. לעיתים שבועות. אני קולטת שאני במקום אחר.

פתאום אני רואה את אותו מקום שהקפיץ אותי בעבר והוא שקט כמי בריכה צלולים.

לא יכול להיות, אני אומרת לעצמי, ספקנית כתמיד.

מיד אני מזמנת לי חוויה דומה. בודקת את עצמי. כן. כן. כן.

בסיפוק של מי שהצליחה לכבוש פסגתו של הר נוסף, אני נחה לי מאושרת, נושמת עמוק, מניפה את דגל ההצלחה ו....

ממשיכה הלאה.

נטע בתמיכתו הברורה של המלאך גבריאל.