מסרים מהאור

יש ותידום נשמה, תצא למסע אל שובך הנשמות כיונה צחורה השבה מן הכפור, תעוף אל משכן השקט. שם, בשלוות האינסוף תחוש הוויית בריאתה, תחובר אל מקור האם, תירגע ותאסוף המידע על כל שחוותה והייתה.

באין זמן, באין גוף, באין מחויבות ארצית ודואליות פיזית, תשקוט ותנוח, תעבד ותלמד, תבין ותפנים את שהיה.

שבעה שערי השמיים אז יפתחו בעודה אוספת שובל חייה הפיזיים ונכנסת בלאט אל ההיכל.

אל שער השירה תיכנס בתחילה, בפיה אמרה עתיקה, ברכת הכוהן הגדול אז תישא, גלימה אדומה עטויה.

בשער השאננות, כתומים משקופיו, תשחרר תחושת הגוף שעזבה.

הצבע הצהוב בשער השירות יאפשר לה להיזכר במערכות יחסים שחוותה, בתפקידים שמילאה, בפעולות שעשתה למען אחיה בני אנוש. בני אדם, בני האלוהים.

נקודת השוויון, נקודת המעבר, הפרידה הסופית מהגוף הפיזי. המרכז הירוק - ורוד בו מתערבלות אנרגיות עולות ואנרגיות יורדות, מרכז העיבוד האנרגטי של הגוף הפיזי. זהו רגע ההפנמה של המעבר מחיים ארציים לחיי נצח.

כשווה בין שווים מצטרפת היא כעת אל משפחת הנשמה שלה באולם הכינוסים המשפחתי, ערפל כחול מלטף, מחבק. שווה היא ביקום הנשמות.

שלום אופף אותה. הפרידה הסתיימה והיא מצויה בהתכנסות מרגיעה אל תוך עצמה. בריפוי סגול פנימי.

ובשער האחרון, עת תעבור, שקט אלוהי סביבה, כמו בחלום היא נעה בתוך אור לבן בוהק, מטוהרת.

תחת כס הכבוד תעמוד, תגביה מבט, ענווה אפופה. את ברכת הבורא תקבל על כל שלבי התנסותה, תיחתם שבועת הנשמה.