מסרים מהאור

אני אוהבת לצעוד בשעה בה הלילה מקבל את פניו של היום. נקודת המעבר שבין האפילה לבין נצנוץ ראשון של בוקר היא נקודת שינוי והתחדשות.

בגינה של הבית השכן צומח פיקוס בנגלי ענק אותו נטעו מייסדי המושב לפני 80 שנה. לאחר הסופה של השבוע, מכוסה הגינה בעליו הענקיים, המגנים על הצמחייה מפני הקרה.

בשדרת ההרדופים נשמע הפטפוט הרם של הדרורים. הם עדיין מסתתרים מצינת הלילה, ממתינים לחרקים שיחלו פעילותם בטרם יצאו הם לציד ארוחת הבוקר.

כשאני יוצאת אל השטח הפתוח, אני יכולה לראות את הרי נצרת במזרח, את הרי הכרמל במערב ואת רמות מנשה ויקנעם בדרום. אני צועדת לצידו של שדה חיטה ענק, ירקותו הדשנה מעידה על שמחת הגשם שירד.

קצות העננים בוערים בכתום בוהק של זריחה, וזוגות של סיקסקים מצווחים ומנופפים כנפיים כשאני עוברת ליד האפרוח שלהם. לפי ההמולה אני יודעת שהוא קרוב, אבל צבעי ההסוואה שלו אינם מאפשרים לי לגלותו.

האוויר צלול וקר, חודר אל הריאות וממלא את התאים בזרימה עליזה.

בשבילי הגן הבוטני של אילן, פורחים פרחי העונה. רק שם, בגן צמחי ארץ ישראל, הרגילים לתהפוכות מזג האוויר המקומי, לא מתגלים נזקי הקפיאה של השבועות האחרונים.

החתולים של אבא שלי, שנסע לחופשה, ממתינים שאאכיל אותם ומלווים אותי אל גינת הירקות ממנה אני תולשת כמה צנוניות ובצל ירוק לארוחת הבוקר שלי.

עכשיו העולם שסביבי כבר ער.

בוקר טוב.