מסרים מהאור

החיים "ממחזרים" את עצמם בניואנסים כאלו ואחרים, וההתנסויות שאנחנו חווים מצויות לרוב על אותה סקלה. לפעמים אנחנו נדרשים להתמודדות נרחבת יותר עם קושי מתמשך, אך בדרך כלל מדובר באבנים קטנות המעכבות את הזרימה הרגילה.

בדרך ההתנסות הזו אנחנו מלמדים את עצמנו שיעור ורבות הפעמים בהן אנחנו מבינים שזהו שיעור החוזר על עצמו.

הכותרת משתנה ויכולה להיות יחסים זוגיים, דאגה לילדים, בעיות פרנסה, יחסים עם ההורים או אחרת, אבל דפוס הפתרון והפעולה שלנו מונע תמיד מאותו מקום.

גם לאחר שזיהינו את השימוש שאנחנו עושים בתגובה אוטומטית, גם לאחר שלמדנו והפנמנו לעומק את מהותה ואת חסרונותיה, אנחנו חוזרים ומתחמקים אל נוחות קפליה, אל מוכרות שיפוליה ואל התסכול שבשימוש בה.

ברגע שזה קורה לי, אני מרגישה שזייפתי, אך עדיין לא יודעת לשים את האצבע על הנקודה הנכונה, וקשה מכך, אני לא מוצאת את הנקודה שנייה לפני שאני זזה אל המוכר.

המקום בו אני יכולה לשנות, הוא המקום שקודם לתגובה, המקום של התהייה.

זהו הרגע בו אני צריכה להרים את עצמי להתבוננות על הסיטואציה ב"מבט על", להתרחק ממנה בכדי לבחור אחרת.

הרגע הזה הוא כל כך חמקמק שאני מפספסת אותו שוב ושוב.

רק בדיעבד אני יודעת לומר לעצמי שהייתי שם ובחרתי לזלוג.

המשימה היא להשהות את התגובה, להמתין בטרם פעולה ולהיות במודעות מלאה לעשייה שונה. רק כך אפשר יהיה לוותר על הדפוס החוזר ולמצוא דפוס תגובה ופעולה אחר, כזה שיש בו למידה והרחבת היכולת.