מסרים מהאור

יש תמיד את הקטע הזה שכאשר קורה משהו, השאלה הראשונה שעולה לי בראש היא: זה טוב לנו או רע? וזה תמיד בהקשר הרחב של המדינה והעולם.

טוב. לא נתיפייף, הדברים הקטנים שקורים לי ביומיום גם נשפטים ומבוקרים הרבה פעמים בצורה הזאת, אבל איכשהו, נשכחים אחרי זמן קצר.

במה שקשור בחוויה הרחבה יותר שלי, אני מוצאת את עצמי תוהה כמה קשה זה עומד להיות עד שיהיה טוב וקל יותר.

אני נגנבת לראות איך מה שקורה עובר לאנשים ליד האוזן, ויותר מכך, ליד הלב.

אנשים סביבי פיתחו כבר מן קהות חושים כזאת שלא מאפשרת להם לראות.

אולי הם עסוקים בקושי האישי שלהם, בבלבול, בבגידת הגוף.

יש כל כך הרבה אנשים שהגוף שלהם לא מחזיק מעמד, ונשבר.

פשוט תופס כל מחלה שעוברת בסביבה, נחלש, חוזר בלופ על עוד ועוד מחלות, מקבע מחלה קשה אחת ונמוג.

אז כן, רוב האנשים טרודים בקיום היומיומי שלהם, בלנסות להסתדר בעולם המשתנה כל הזמן מול עיניהם, בילדים שלהם, איתם איבדו קשר כבר מזמן, בפרנסה שלהם, ברצון שלהם לרגע שקט.

זה סיר לחץ מבעבע.

הלחץ מגיע מצפון, בשרשרות איומים עולים ויורדים, מהדרום הפצוע, שותת הדם, שכוחותיו כלו, ממזרח בדמות טילים.

כפות הרגליים מתקשות לצעוד בבטחה ברעידות תכופות, וממעל, רוחות וגשמים וקור שיורד מתחת לאפס.

כאוס של התמוטטות כל המוכר והבטוח.

במקום הזה צריך לנשום נשימה עמוקה.

לא לתת לזה יותר מדי מקום.

להתבונן, לנסות להבין, להישאר במרכז.

להיטלטל ולשוב אל האמצע, כמו עץ ברוח, כמו שיבולת בשדה.

להמתין שיירגע ולשלוח אור לכל המקומות הכואבים, לכל הנשמות האומללות, לכל הדווה ומוכה המכאוב.

הרי על כך דיברו אתנו כל כך הרבה שנים.

בדיוק לנקודת הזמן הזאת כיוונו, הנקודה שבה התקווה כמעט ופסה, והעתיד נראה מדכא מתמיד.

זו נקודת המרכז השקט.

משען.