מסרים מהאור

אני רואה את הרמת הגבה המתבקשת: על מה ולמה קלישאה שכזאת?

אז באמת חשבתי על הנושא הזה לא מעט בזמן האחרון.

חונכתי בחברה מסוימת, במשפחה מסוימת, יש לי היסטוריה, שורשים וערכים שאני חיה לפיהם.

הם כל כך ברורים ונטועים בי כל כך עמוק, שלא קל בכלל לשחרר, להרפות ולהפוך סדרי עולם במציאות שלי.

עכשיו יותר מהכל בא לי לבדוק אותם אחד לאחד.

לפשפש בקרביהם ולבחון אותם.

עד כמה הם מתאימים לי נכון לרגע זה ועד כמה אני מוכנה לצאת לרגע מהמסגרת שאני רגילה אליה ולעשות משהו אחר לגמרי.

ספונטני, נועז, שונה, בלתי מתקבל על הדעת לאישה "בגילי ובמעמדי" J

בא לי לקחת את "אבני הלגו" מהם אני בנויה ומהם בנויים החיים שלי, לפרק חלק ולהרכיב מחדש.

לגוון, לצבוע בצבעים אחרים, להתנסות ולהרחיב את גבולות האפשר.

אני חושבת שניתן לעשות את זה רק כאשר איני שופטת את עצמי לחומרה ומאפשרת, כאשר איני שופטת את האחר ומאפשרת גם לו להתנסות בדיוק באותם דברים שאני מאחלת לעצמי.

יכול להיות שנזכרתי במרד הנעורים?