מסרים מהאור

כשהגעתי לגיל 14 החלטתי להפסיק.

לא עזרו התחנונים של חברי לנבחרת, של הורי ושל המאמן שלי, אליל נעורי. אני הייתי נחושה להחזיר לעצמי את השליטה בחיי.

הכל החל כמה שנים קודם לכן כאשר עמוס, היום פרופ' רולידר המאוד ידוע, סיים ללמוד בוינגייט, וחזר לעמק מלא התלהבות ומרץ. ילדי הכפר שהסתפקו עד לאותו זמן בדודס ובהקפות, השתכנעו במהירות להצטרף לנבחרת השחייה שהקים.

באותם ימים לא הייתה בבריכה מערכת סינון וטיהור מים, ועל כן בחמישי בלילה רוקנו אותה ממימיה, בשישי בבוקר היינו מתייצבים כאיש אחד ובעזרת סקוצ'ים מקרצפים את הירוקת מקירותיה, ובשישי בלילה מילאו אותה שוב במים נקיים.

הכניסה למים בשבת בבוקר חייבה אומץ וגבורה שכן המים היו קפואים, גם אם צלולים ונקיים. הרבה טעם לא היה לשחק "קדרים באים", ואפילו מי שהיה רגיל להתחבא בתחתית בור הניקוז שב"עמוקים" התגלה מייד.

במשך ימות השבוע הלכו המים והעכירו, הפכו ירוקים יותר ויותר, עד לסופו של השבוע, בו הם הפכו לממלכת הצפרדעים.

עמוס לימד אותי לשחות באופן מקצועי. הוא זה שהסביר לי את ההבדלים שבין שחייה להנאתי לבין שחייה תחרותית שיש בה השקעה ומאמץ. במהלך שני האימונים שהתקיימו בכל יום, שחיתי מאות בריכות, הלוך וחזור, כאשר אני נעזרת בידיי בלבד או ברגליי בלבד, על פי גחמותיו של המאמן הנחוש.

בחורף, כשהבריכה המקומית נסגרה המשכנו להתאמן לסירוגין בבריכה המחוממת שבגניגר ובסחנה. הנסיעות לסחנה היו  ארוכות ומתישות, ומחשבות ראשונות על פרישה התעוררו בי.

בתחרויות הראשונות בהן השתתפתי הייתי מבוהלת לגמרי, אך הצלחתי להתברג בין המנצחות מה שעודד אותי להמשיך. הנסיעה לתחרות נחשבה אירוע משפחתי חשוב. מאחר ואחי הצעיר היה בין המשתתפים, נרתמו ההורים להצטרף לכל תחרות, לעודד, לכבד במטעמים ולנחם בשעת הצורך. להבנתי באותם הימים, מטרת הצטרפותם העיקרית הייתה לחמם את אחי, אפרוח צעיר ורזה במיוחד שהרעיד באופן קבוע תחת חלוק המגבת הענקי שלו.

כשעמוס המשיך אל היעד האישי הבא שלו, החליף אותו מאמן חדש שנקרא בפי כולנו "קוץ' " כמיטב המסורת של הקולג'ים בארה"ב.

כולנו ידענו שאנחנו נכנסים לפרק חדש של עבודה.

קוץ' דרש משמעת עצמית, דיוק לאימונים וויתור על כל שאר הנאות היומיום. הוא היה נחוש בדעתו לגרום לי להתאמץ הרבה מעבר למה שתכננתי. הוא זה שהודיע לי שמאחר ועבודת הרגליים שלי חזקה וטובה, עלי להקדיש את מרבית האימונים לשחייה בעזרת הידיים בלבד. גומיית גומי שחורה אחזה את רגליי ללא יכולת תנועה, ואני שחיתי ושחיתי, הלוך וחזור, מתוסכלת מהאיטיות ומחוסר שיווי המשקל שחשתי. המאמץ נשא פרי ובתחרות הבאה הצלחתי מאוד וקבעתי שיא אישי חדש שהפתיע אותי ואת הנבחרת כולה.

זה היה הזמן הנכון מבחינת המאמן לצייד אותי בבגד ים מהודר מתוצרת "ספידו". כל מי שנסע לחו"ל באותם הימים התבקש להביא ג'ינס "אמיתי" ובגד ים דקיק ואטרקטיבי. למרבית מבוכתי, נצמד האורח החדש מחו"ל לגוף הנעורים שלי שרק החל להתפתח, אך במים הרגשתי שהוא תורם את חלקו למאמץ.

אלו היו ימי השיא שלי בבריכה, אך העייפות המצטברת ממשמעת האימונים והדיאטה, בנוסף לפיתוי להצטרף לבנים הגדולים לסיבוב טרקטור לנהלל, הובילו להחלטה הסופית. סירבתי להמשיך לשחות.

יום אחד אולי אמצא את התעודות והמדליות שלי שמורות באיזו קופסא נסתרת אצל אימא שלי, ולמרות שהתקופה הזאת סגורה אצלי, מדי פעם, בזמנן של תחרויות גדולות, אני עוקבת אחר השחיינים בבריכה, וכשאני שומעת את אות הזינוק, אני נדרכת, מרגישה את המתח המוכר בשרירי הרגליים, ובאותו שבריר שנייה, אני דוחפת ומזנקת.