מסרים מהאור

יש ותידום נשמה, תצא למסע אל שובך הנשמות כיונה צחורה השבה מן הכפור, תעוף אל משכן השקט. שם, בשלוות האינסוף תחוש הוויית בריאתה, תחובר אל מקור האם, תירגע ותאסוף המידע על כל שחוותה והייתה.

באין זמן, באין גוף, באין מחויבות ארצית ודואליות פיזית, תשקוט ותנוח, תעבד ותלמד, תבין ותפנים את שהיה.

שבעה שערי השמיים אז יפתחו בעודה אוספת שובל חייה הפיזיים ונכנסת בלאט אל ההיכל.

אל שער השירה תיכנס בתחילה, בפיה אמרה עתיקה, ברכת הכוהן הגדול אז תישא, גלימה אדומה עטויה.

בשער השאננות, כתומים משקופיו, תשחרר תחושת הגוף שעזבה.

הצבע הצהוב בשער השירות יאפשר לה להיזכר במערכות יחסים שחוותה, בתפקידים שמילאה, בפעולות שעשתה למען אחיה בני אנוש. בני אדם, בני האלוהים.

נקודת השוויון, נקודת המעבר, הפרידה הסופית מהגוף הפיזי. המרכז הירוק - ורוד בו מתערבלות אנרגיות עולות ואנרגיות יורדות, מרכז העיבוד האנרגטי של הגוף הפיזי. זהו רגע ההפנמה של המעבר מחיים ארציים לחיי נצח.

כשווה בין שווים מצטרפת היא כעת אל משפחת הנשמה שלה באולם הכינוסים המשפחתי, ערפל כחול מלטף, מחבק. שווה היא ביקום הנשמות.

שלום אופף אותה. הפרידה הסתיימה והיא מצויה בהתכנסות מרגיעה אל תוך עצמה. בריפוי סגול פנימי.

ובשער האחרון, עת תעבור, שקט אלוהי סביבה, כמו בחלום היא נעה בתוך אור לבן בוהק, מטוהרת.

תחת כס הכבוד תעמוד, תגביה מבט, ענווה אפופה. את ברכת הבורא תקבל על כל שלבי התנסותה, תיחתם שבועת הנשמה.

בפולין, אלו תמיד אותם אתרים בהם מבקרים. מהבחינה הזאת לא היה שוני גדול בין המשלחת שלנו לבין משלחות אחרות שקדמו לנו או יצאו אחרינו.

השוני היה במרקם היחסים שנוצר בקבוצה.

מקובל אצלנו שבכל אוטובוס נוסעים כ – 40 תלמידים ושני מורים. לכל מורה הקבוצה שלו. המשמעות של הקבוצה היא בעיקר בעיבוד חוויות היום בשיחות אל תוך הלילה.

מתוך הצוות שלנו, שכלל 8 מורים, 5 היו מחנכים של השכבה בכיתות ז' – ח'. זה שונה ומיוחד כי בדרך כלל יוצאים מחנכי החטיבה העליונה. מבחינתנו המסע היה מעין סגירת מעגל שהחל בכיתה ז'.

בקבוצה שלי היו אנשים שמאז ומעולם הייתי מאוד קרובה וקשורה אליהם. כאלו שהרשיתי לעצמי להיות לידם נטולת מסיכות. * (הבהרה למטה)

ברגע של אמת הייתי שם

עם עצמי.

מחוברת אל היש,

מרגישה את האין.

ברגע של אמת הייתי איתם

עם הילדים שלי,

ואהבתנו עלתה השמימה,

ניגרה אל האדמה

והציפה את הבריאה.

שם חוויתי

את אחת החוויות המדהימות של חיי

בעוד השמש זולגת אט אט אל החשיכה.

שם יערות ושדות ירוקים בוהקים

התמזגו בזוועה.

ברגע של אמת חיבקתי אותם

ובכינו.

כמה בכינו.

וכך כתב ב' כשחזרנו:

רציתי להודות לכל אחד מ16 האחים שלי (ולא אני לא טועה) שהיו איתי והיוו לי משפחה ב8 הימים המרתקים והלא מובנים האלה. סערת רגשות כזאת של עצב מול שמחה, של ריקנות ריגשית  ותחושת חוסר אל מול אירועים חברתיים מלאי צבע ורעש, סוחטים את נשמת הבן אדם (או יותר נכון מה שנשאר ממנו לאחר כל הזוועות התת אנושיות שנראו במחנות ההשמדה ובבורות ההריגה).

רציתי לציין את אירועי הלילה האחרון שלא ישכחו ממני לעולם: שיחה פתוחה אמיתית ורגשנית בעלת תוכן עמוק ואישי כל כך לא הייתה לי ולצערי לא תהיה עם מגוון כזה רחב ושונה של אנשים אשר כל אחד מהם רואה ומעכל את המציאות הקשה בדרכו שלו ומתמודד איתה אחרת.

אני באמת רואה את הקבוצה כסוג של משפחה חדשה שנבנתה לי ובראשה עומדת אמא אחת עומדת ותומכת בדמותה של נטע "המורה" שכינוי זה באמת אינו תואם אותה.

נטע, את באמת נתת לנו תחושת בית חם אוהב ומחבק שאפשר לפנות אליו בכל רגע ורגע ולהביע רגשות ותמיכה. אין לך מושג כמה אני אוהב, מחובר וקרוב אליך.

אז שוב תודה רבה לכל הקבוצה אני באמת אוהב אתכם (אבל כבר מרגיש מלוקק מידי עם כל הקוצי מוצי הזה).

תם ולא נשלם.

* נטולת מסיכות.

השהות המשותפת  בביה"ס מפגישה את התלמידים שלי עם פאן מסוים שלי. יותר מוגן, יותר מקפיד על גבולות, למרות שאני הכי לא פורמאלית שאפשר.

שם זה היה אחרת כי הרשיתי לעצמי לחוות מעומק הלב, מתוך הנשמה הזוכרת, והייתי פתוחה לחלוטין לקבל את מה שעולה. הם ראו אותי בסיטואציה שונה והם התחברו חזק למקום הזה.

נסעתי לשם כדי להבין.

נסעתי לשם כדי לא לשכוח.

נסעתי כדי לכבד את זכר המליונים.

ומהרגע שכף רגלי דרכה על אדמת פולין,

חשתי את האנרגיות הקשות.

את הכאב והזוועה,

את הפחד והאימה,

את העצב הגדול.

ורק עכשיו, שבוע אחרי,

אני מבינה,

שיכולתי להכיל את הרגשות האלו

את הקושי הזה,

בזכות רגש אחד זך וטהור ~

אהבה.

כי מה שעמד מול הזוועה

היו האחווה והרעות,

הכתף התומכת והאמפתיה,

והחום האנושי.

ואני לומדת מכך

ועלי להיטיב ולזכור,

גם ברגעים קשים,

את אותו חיבוק שבא מן הלב

ואל הלב נכנס.

ועם האהבה הזו

אני הולכת הלאה.

וכבר אמרו אביעד, דוד, יותם ואיתמר

בשיר:

"...וחוזר עם תקווה חתומה בדמעה".

היום מצוין ברחבי העולם יום השואה הבינלאומי.

באוגוסט 2005 ליוויתי משלחת של תלמידי י"ב לפולין.

במשך מספר שנים נמנעתי מלהצטרף למשלחות ביה"ס למרות העניין והסקרנות, כי הרגשתי שטרם בשלה בי המוכנות לעשות זאת.

כמה ימים לפני יציאתנו, העבירה לי ההדרכה את המסר הבא:

שליחה של מעלה את.

שליחה של שלום.

הביאי איתך את ברכתך.

הביאי איתך את אורך.

האדמה בפולין אינה שונה מכל אדמה אחרת.

הרשי לעצמך לחוש בה בטבעיות גמורה.

ראי את המראות המדהימים של הטבע היוקד בסיומו של קיץ,

ואל תטעי לחשוב שהמקום ההוא ארור עד כי אינך יכולה לקבלו.

קבלי את המקום והביני כי בחירה הייתה זו לעבור למימדים אחרים במסות כה גדולות.

בחירה שהביאה את האנושות אל קצה גבול יכולת הרשע שלה.

מלחמה שהביאה את האדם למעשים קיצוניים כל כך, כולל השימוש בפצצת האטום, עד כי נבהל אף הוא ממה שהתרחש והחל למשוך ידיו משם.

ומאותה נקודה, האדם החל לשנות אט אט את נקודת ההשקפה שלו והחל לחפש את האור.

ילדי הפרחים ומאבקם למען השלום, ג'ון לנון ושיריו, תנועות השלום בכל העולם.

ומאז חילופי המילניום, הטפטוף הדק הפך לזרם. זרם יציב ומתעצם, זרם שיעשה את כל ההבדל. זרם שיהפוך לנחשול סוחף.

נחשול של אהבה,

נחשול של אור,

נחשול השלום.

היי ברוכה בת יקרה.

אולי השבוע יתחיל סוף סוף חורף אמיתי.

המומחים צופים גשם הולך ומתגבר מהיום ושלג באמצע השבוע.

האם גם הכרמל יכוסה לבן?

בשאמניזם האינדיאני קיימת אמונה כי לכל אדם יש תשעה בעלי חיים המלווים אותו ומייצגים תכונות ומאפיינים שלו.

(קישור למאמר על מפת הטוטם: http://www.alternativit.co.il/Meira/Totem/Mapa.htm)

מעולם לא התעמקתי בחיות הטוטם שלי יתר על המידה. אני רק יודעת שיש בי חיבה עזה לפינגווין, לדב הצפוני הלבן, לשועל השלג ולשאר בעלי החיים השורדים את תנאי האקלים הקשים של איזורי הקטבים.

(קישור לקלפים ומאפייניהם: http://www.alternativit.co.il/Meira/Totem/Clafim.htm לחיצה על הקלף מאפשרת קריאת המידע).

האם אתה יכול לומר מילה טובה על עצמך?

האם אתה יכול לחשוב על שלושה דברים טובים שיש בך?

האם אתה יכול לכתוב עשר תכונות טובות בהן בורכת?

מסתבר שאנשים מתקשים לראות את הטוב שבהם,

ואם הם רואים טוב, הם פוחדים לומר זאת.

האם הם מתביישים?

האם הם פוחדים להיתפס כמי שמהללים את עצמם? כבעלי אגו מנופח?

ואולי באמת חומות הפחד גבוהות כל כך עד כי אינם רואים טוב בעצמם?

התחלתי לגלגל את השאלה ביני לבין עצמי כאשר הצעתי לתלמידה שלי, כחלק משיחה שהתפתחה בינינו, לכתוב לעצמה במה היא מוכשרת ומהם התחומים החזקים שלה.

היא חזרה אלי למחרת ואמרה שלא הצליחה לכתוב דבר.

היא לא חושבת שיש בה משהו טוב והיא לא חושבת שהיא מוכשרת.

הצעתי לה שנבקש משאר התלמידים בכיתה שיכתבו, כל אחד באופן אישי, מילים טובות עבורה.

ראיתי על פניה שהרעיון קסם לה מחד, והרתיע אותה מאידך.

היא טענה שלא יכתבו לה אמת, שירצו לרצות אותה, שהחברה צבועה ולא כנה הן כלפיה והן כלפי אחרים.

בהמשך השיחה חשבנו שיהיה נכון לברר את הסוגיה בעזרת שאר התלמידים בכיתה, אבל להרחיב את מעגל הנהנים לעוד שני תלמידים.

כשהצגתי את הרעיון הוא התקבל בהתלהבות. נכתוב מילים טובות אישיות לשלושה חברים בכיתה.

וכך היה.

הברכות, המחמאות והחיזוקים החיוביים שנכתבו לה ולאחרים רוממו את רוחם וגרמו להם לחייך באושר. הכותבים התמלאו אנרגיה של נתינה. שמחו על הפעולה, החמיאו בכייף וחתמו את שמם על הפתקים, כך שהייתה תחושה שהם עומדים מאחורי המילים.

בשיחה שהתקיימה לאחר מכן, דיווחו כולם שהיה להם קל לכתוב מילים טובות לאחרים, והיה להם נעים לעשות זאת.

שלושה נוספים כבר התנדבו להיות מבורכים בשבוע הבא.

האם בעקבות הפעילות יוכלו לומר מילים טובות גם לעצמם?

שבת שלום

מה מסתתר בין האותיות?

מהם אותם רווחים ומה משמעותם?

הקבלה מרחיבה את היריעה בכל מה שקשור באותיות ובכוחן. צירוף אותיות, מיקומם במילה, השילוב ביניהן, כולם נושאים צופן אנרגטי בעל משמעות.

אך מה באשר לחלל שבין האותיות במילה, מה באשר לחללים שבתוך האות?

האם גם להם יש משמעות?

בעת שראיתי בעיני רוחי את המילה "הנני", חדר אור רב ומסנוור מבעד לרווחים שבמילה, נדנד קלות את שתי האותיות האמצעיות וריווח ביניהן.

חפשי שם את התשובה, עברה המחשבה.

הנני

בטבע, ניתן לראות ניצן זעיר פורץ את דרכו אל אור השמש. את כוחו הוא שואב מהאדמה בה נאחזים שורשיו והוא חי הודות למים המפעפעים אט אל כולו.

האל טבע בו את הניצוץ להתנסות במאבק החיים ומבחינתו אין דבר למעט אומץ הנובע מיצר החיים.

זהו ניגון נושן וקיומו כימי הבריאה.

הזיכרון המצוי בתוכנו מקדמת דנא, מחכה להזדמנות להתפרץ מנדן השכחה ולהתקיים. הוא ממתין לאותו ניצוץ שידליק ויחבר בין נברון לנברון ויפעיל אותנו.

ברגע של הארה אנחנו יודעים שזהו הזמן הנכון לפעול, וליישם את זה אשר לו נועדנו להיות.

לא תמיד קל ופשוט להיות נחשון, אך ככל שמתגבר הניסיון ותהליך הניקיון הפנימי צובר תאוצה, כך הולכת ומתבהרת הדרך והיא זוהרת כאור ניאון צח ובהיר.

ליבנו הינו בסיס נאמן ממנו נוכל תמיד לשאוב אמונה וביטחון, לו רק נקשיב לו בכל רגע נתון.

"אלוהים נתן לך במתנה דבר גדול, דבר נפלא אלוהים נתן לך במתנה את החיים על פני האדמה".

אָנָּא, בְּכֹחַ גְדֻּלַּת יְמִינְךָ תַּתִּיר צְרוּרָה: אב"ג ית"ץ

קַבֵּל רִנַּת עַמְּךָ, שַׂגְּבֵנוּ, טַהֲרֵנוּ, נוֹרָא: קר"ע שט"ן

נָא גִבּוֹר, דוֹרְשֵׁי יִחוּדְךָ כְּבָבַת שָׁמְרֵם: נג"ד יכ"ש

בָּרְכֵם, טַהֲרֵם, רַחֲמֵי צִדְקָתְךָ תָּמִיד גָמְלֵם: בט"ר צת"ג

חֲסִין קָדוֹשׁ, בְּרוֹב טוּבְךָ נַהֵל עֲדָתְךָ: חק"ב טנ"ע

יָחִיד גֵּאָה, לְעַמְּךְ פְּנֵה, זוֹכְרֵי קְדֻשָּׁתְךָ: יג"ל פז"ק

שַׁוְעָתֵנוּ קַבֵּל וּשְׁמַע צַעֲקָתֵנוּ, יוֹדֵעַ תַעֲלֻמוֹת: שק"ו צי"ת

http://www.nrg.co.il/online/11/ART1/516/158.html

אנא,

המטר עלינו גשמי ברכה,

חבר עננים לחשרת עבים כהה,

הסע הלחות ממערב

מעבר להרי הכרמל.

אנא,

כבדנו במנחת טיפות כבדות

למען ימלאו מאגרינו חיים,

רווחה ושפע.

אנא,

המתק שדותינו במי אור

הסר הבצורת מעלינו.

נשמת האדמה כמהה למים

צמחיה מתחננת: הושע.

אנא,

הבקע חומת המניעה,

תפילתנו שמע וקבל

כי רבה מצוקה.

תמיד ראיתי את עצמי כמי שלוקחת אחריות

על המשפחה שלי, בזוגיות, במקום העבודה ובכלל.

אולי גם נגעתי בעבר במשמעויות היותר עמוקות של המושג,

אבל היו אלו נגיעות קלות,

שהתמוססו להן.

היום אני מרגישה שאחריות היא אמצעי ליצירת קשר עם המציאות שלי.

זו ההבנה שמה שמתרחש הינו היצירה האישית שלי, וככזו אני לוקחת עליה אחריות.

זו ההבנה שאני אחראית בלעדית להגדרת מהותי, ולכן עוצרת עצמי מלהרגיש קורבן או להאשים אחרים ביצירה האישית שלי.

זו ההבנה שאין מישהו אחר, ולא ניתן לדחות לאחר כך,

שעלי להתוות את הדרך ולסלול את המסלול בו אלך.

זו משימתי, זו אחריותי.

להכיר באחרית המסע ולצעוד בבטחה,

כי יודעת אנוכי דרך, ידיעה פנימית ועמוקה.

זה הרצון לראות כל אדם כאח לי

ולחוש אחווה אנושית.

להסכים לפעמים להרגיש חרא,

אך מייד אחר כך,

להתמכר לתחושת החופש והקלילות

שבאחריות.