מסרים מהאור

הקריאה המשותפת בספר "יוליסס" הולידה את פרוייקט הקריאה הבא.

הפעם ספר מאת פרנסואה רבלה המספר את סיפורה של משפחת ענקים.

יצאנו לדרך.

ענוות הרוח וצנעת הלב

אינם מעידים על מחסור.

הינם התשוקה להראות את הדרך

לזה המבקש לו מזור.

בצעדים קטנים, אט אט,

לומד אדם את שיעוריו.

הם באים בזה אחר זה,

והוא תמה בינו לבין עצמו מדוע ולשם מה?

ככל שיכולת ההבחנה שלו משתפרת,

הוא מצליח לדייק ולהבין

מהו שעליו ללמוד כעת.

ואחר כך, הם ממשיכים לבוא,

רק כדי לחזק ולאשר

את שהוא כבר יודע.

הם באים...

הם בא....

הם....

נעלמו.

פתח עיני, בורא עולם,

למדני צניעות וענווה.

מלא את לבבי באור השכינה

למדני אהבה.

הנחה אותי בדרכי הטוב

אלי הושט ידך,

למדני כי חמלה מנחמת

מעפר דלים תצמח.

קרב אותי אל טוהר מידות

אל זכות של מעלה

אל הבנת גודל הבריאה.

תודה

ושבת שלום

קפצתי למים והתגברתי על החששות ועל חוסר הביטחון.

אחד מהרגעים המופלאים ביותר בתקופה האחרונה היה הרגע בו קיבלתי מידע על תהליך הטיפול בילדים צעירים.

הוצע לי לבצע טיפולים ראשונים בבני המשפחה, ואמנם האחיין שלי, בן חמש וחצי, התנדב בשמחה.

דרך הטיפול בילדים שונה מאשר זו שבמבוגרים מאחר והטיפול נושא אופי של משחק, בו לעשייה יש מקום נרחב יותר מאשר לשיחה המודעת.

זהו משחק המאפשר לילד להביא באופן לא מודע את הקשיים והחסימות בהם הוא חש אל תהליך של בחירת צבעים וקונכיות.

הבחירה, שאינה מקרית, מאפשרת את פתיחת החסימה ואת זרימת האנרגיה באופן חופשי.

במהלך הטיפול זורם מידע מתוקשר המבהיר את התהליך ומציע שאלות והכוונה מתאימים.

זו הייתה חוויה מרגשת.

תכלית עליונה לא תמיד ניתנת להבנה בעיניו של בן תמותה. עליו לקבל האירועים כחלק ממשהו רחב הרבה יותר שאין באפשרותו להבין ברגע זה.

האירועים המתרחשים שאנו חייבים להגדירם כ"טובים" או "רעים" מתוך הצורך שלנו להכניס כל דבר למסגרת ברורה של המוכר לנו, אינם פועלים כאשר מדובר בתוכנית האלוהית שאין בינה ובין יציר הבריאה הפעוט דבר זולת היותו תא קטן, חלק פאזל קטנטן בכל היש.

יש מצבים בחיים שכאשר אני מנתחת אותם אני מגלה שמה שהניע אותי היה האגו. למצבים האלו מתלווה בדרך כלל תחושת מסכנות, תחושת קורבן. מתוך הרגש הזה אני מחפשת אשמים ומנסה להצדיק את עצמי.

כמה מאיתנו מופעלים ע"י האגו שלנו? כמה מתוך זמן החיים שלנו אנחנו מקדישים לתחושת הקורבן? לתחושת המסכנות שאופפת אותנו כאשר הדברים אינם מסתדרים כפי שציפינו?

ומה הקשר שבין אגו לקורבן?

האגו הינו מכשיר, כלי באמצעותו אנחנו מסוגלים לחוות תחושת ערך עצמי. זהו כלי רב רושם, אך גם מסוכן. הגבול שבין אגו המאפשר לנו צמיחה ומוליך אותנו אל הכרות טובה יותר עם עצמנו, לבין "אגו מנופח", הוא דק ועדין.

כאשר אותו כלי הופך להיות מהות העשייה שלנו והדרך שלנו לרכישת כבוד ויקר, הוא מכתיר את עצמו למוליך הבלעדי של הווייתנו.

לאגו יש תכונה אחת חשובה שכדאי לשים אליה לב. הוא מתנפח ומתכווץ על סמך הפרשנות שאנחנו נותנים לאירועים המתרחשים בחיינו. כלומר, מה שקורה לנו נמדד ב"מדיד האגו" ונשפט תחת הכותרת "הלנו הוא, אם לצרינו?"

כאשר אנחנו מודעים, אנחנו מניחים את האגו במקום הכבוד שלו, אך לא מרוממים אותו מעבר לכך.

אז הראייה שלנו הופכת בהירה יותר, היכולת שלנו רחבה יותר והאפשרויות העומדות בפנינו לפעול מתוך איזון, רבות יותר.

כשישקע האובך והעמימות תעלם

יוסרו מסיכות בניגוב התכלת

פנימה להתבונן.

נדמה כי גבהו המעלות

מתחתית הספיראלה המתנשאת

אל הרום הצבעוני שבחלום.

דרך סבבה ובאה אל נקודת התחלה

אולי גבוהה יותר, או לא.

אפוני הסימון נאכלו,

עם חץ ציפורי הצפון

והתהייה נוקבת,

מבקשת פתרון.