מסרים מהאור

לכל שאלה ניתן לקבל תשובה בתיקשור?

האם יש מידע שהוא מחוץ לאפשרות או ליכולת האנושית להבין ולקבל?

האם לכל שאלה יש בכלל תשובה?

"מובן שלעת עתה אין להגיד במילים אחדות ובדברים ברורים מה עלינו לעשות, שהרי אין חיים על פי הזמנה ועל פי תוכנית קבועה מראש, ואין יוצרים על פי הזמנה ועל פי תוכנית קבועה מראש. בייחוד בשעה זו, שאין בטחון ביום המחר, שאין לדעת מה ילד היום. העיקר הוא, כי עלינו להרגיש בכל כוח נשמתנו, כי השעה היא שעת עבודה גדולה לנו, עבודה פנימית, אינטנסיבית, הדורשת ריכוז גמור בה והיסח הדעת, במידה שאפשר להסיח, מכל מה שאינו בידינו, מכל מה שאנחנו איננו יכולים לפעול כנגדו מלבד ב'אוי ואבוי!'

וזה לפי דעתי תפקידם של הכוחות הצעירים שבקרבנו, אלה העובדים והשואפים ליצירה, שבשעה קשה זו עליהם לתת את הטון, טון של גבורה עילאה. כי לגבורה עילאה אנו זקוקים עכשיו, ומי יודע עד כמה נהיה עוד זקוקים".

א. ד. גורדון (מתוך מכתב)

(1916).

גם אני מרגישה את נחיצותה של עבודה פנימית אינטנסיבית בכל מה שנמצא בידיי ושיש בי היכולת לשנותו. אולי אני יכולה להתבונן על המציאות אחרת ולפרש אותה בדרך שונה, אך עלי לקבל את העובדה שיש כמה עניינים משמעותיים ובסיסיים שאיני יכולה לשנות.

נהר חיי מתפתל בינות מכשולים שלא תמיד אני מודעת להם או מוכנה להם מראש, ולכן, עלי להפסיק להניח אבנים במסלול תנועתו, ולאפשר לו לזרום בנחת כי יודע הוא את מחוז חפצו.

הכוחות הצעירים בליבי הם, (גם אם א.ד. גורדון התכוון למשהו אחר), והם המרעננים תדיר את דרך חשיבתי ואת היכולת שלי לצמוח ולהשתנות.

בכדי לשנות, אני אכן נזקקת לגבורה עילאית שמקורה בנכונות לוותר על אמונות להן הורגלתי ועל דפוסי חשיבה והתנהלות על פיהם פעלתי.

לעולם לא יהיה ביטחון ביום המחר, אך לעולם תישאר בי התקווה והאמונה בו.

לפעמים

כשאני בתוך

בועה משל עצמי,

עולה,

כמו אד

הגעגוע.

ורוד וריחני,

נישא לאיטו,

מסתחרר סביבי,

אוושתו ממלאת את

אוזני.

מותיר אותי

תוהה.

הוא שוב כאן.

לפני חצי שנה הוא עזב את הבית ועבר לדירה שכורה עם חבר. בימים אלו הם מחפשים דירה בתל אביב, ועד שתימצא אחת כזאת, הוא עושה "תחנה" בבית. אתמול הוא העביר. קירות המחסן נמתחו בכדי להכיל את הכבודה, וגברה הצפיפות במרחב שבין הסלון למטבח לשאר חלקי הבית.

הפרח הפורח באור השמש האביבית

החרק המבקר עת בוקר מאיר

ציפורי השיר הבונות את הקן

עלה מלבלב בעץ השכן.

כל ברואי עולם בחגיגת אביב.

לא שואלים שאלות, לא מתפלספים, לא נשאבים אל תוך מצבי רוח כאלו ואחרים

פשוט נוכחים.

הווייתם ממלאת באור את סביבתם.

הם לא יודעים אחרת.

לפעמים אני רוצה להיות כמו הפרח,

לינוק את המים בתאווה,

להכות שורש באדמה הטובה,

לפרוח עכשיו.

בלי להיות עסוקה במה שיביא איתו המחר

ובמה שיהיה בעתיד.

להיות בנוכחות מלאה

כאן ועכשיו.

יש ימים בהם אני מתעייפת מהנוכחות המודעת שלי,

מההתלבטות האינסופית באשר לעשייה שלי כאן,

לתפקידים שאני ממלאת,

לכובעים שעל ראשי.

אני רוצה להיות סתם פרח

כאילו אין מחר.

שבת שלום

במשך מספר חודשים עמלו אנשים יקרים על הפקת מחזה מקורי המתאר את סיפורה של משפחה אחת במושב בעמק יזרעאל.

מלכה ויעקב, זוג צעירים אידיאליסטים מעולי העלייה השלישית מקימים כפר במולדת. המחזה מתאר את גלגוליה של המשפחה מאז ועד היום.

את המחזה כתבה ריקה רם, מורה למדעי המחשב בבית ספרנו, והוא בוים ע"י ליאוניד שצ'ור, מרכז מגמת התיאטרון שלנו.

לצורך ההפקה הוקם תיאטרון "המעגל", תיאטרון קהילתי המורכב מתושבי העמק בגילאים שונים וממורי ותלמידי בית הספר.

השבוע התקיימו שתי הצגות בכורה שזכו להתלהבות אדירה ולקהל אוהד.

חוויה מרגשת, ומשלנו.

ובעקבות האסוציאציה של שושנה:

שדות שבעמק

שדות שבעמק

קידמוני הלילה

בריח הזבל

ניחוח חציר.

הלילה לעמק

אני אזמרה,

כי אושר באני

וחסד השיר.

רצה גורלי כי

אשובה אליך

מעצב המוות

מערש השכול.

מכל חסדים לי

אושרתי ביגע,

לגמוע מימיך

פיתך לאכול.

אספני אליך,

אסוף כשיבולת,

שיבולת לגורן

בחג הקציר!

הלילה לעמק

אני אזמרה,

כי אושר באני

וחסד השיר.

(מילים: לוי בן אמיתי

לחן: אפרים בן חיים)

לא יכולה שלא להתרגש מהמילים. יש נקודה אחת מסוימת שבכל פעם שאני מגיעה אליה וצופה ממנה על הנוף, נצבט לי הלב. גם כאשר אני חוזרת מהמראות המדהימים של הנגב או הגולן, או מחו"ל, היא מקדמת את פני.

כי אושר באני וחסד השיר.

ציור: יורם לילך (אבא שלי)

בזמן הקצר שעבר מאז פתחתי את הבלוג הספקתי להתאהב באיש רגיש ומקסים, איש שכולו אור.

אנחנו לא מכירים אבל מה שקראתי אצלו בבלוג נגע בי באופן מיוחד.

לפני חודש הוא הכריז על יציאה לחופשה שתמשך כשבועיים ועד עתה הוא לא חזר.

אתמול ראיתי אותו.

יושב על אבן שחורה בפסגתו של הר,

סביבו שקט מוחלט המופרע מדי פעם ברחשי הלילה,

והוא צופה בירח.

הוא, השקט והטבע – אחד.

אני יודעת שהוא בטוב.

http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=34892

ואפילו בקלות.

על הצורך לדעת מה קורה בכל רגע ובכל מקום,

על המעורבות בכל עניין מקטן ועד גדול,

על השליטה.

אני מאפשרת

לאחרים לקחת אחריות,

להוביל ולהנהיג את שנדרשים הם לעשות,

ללמוד מטעויותיהם

ולגדול.

אני מחייכת

כי השיעור שלמדתי היה עוצמתי

וכי עוד מעגל נסגר

בטרם יחל הבא אחריו,

רחב ומלמד כבראשונה.

אחד הדברים שלמדתי על עצמי הוא שעדיף להמתין ולא להכריז על "פסיקתי" מייד.

כששואלים אותי משהו בעבודה, כשאני צריכה להחליט החלטה חשובה, כשהילדים מבקשים משהו, אני ממתינה.

פעם, היה לי צורך להסיר את השאלה או הבקשה באופן מיידי מסדר היום שלי, כך הרגשתי שאני "מתקתקת עניינים". ידעתי שבשיטה הזו אני עובדת אינסטינקטיבית, מהבטן. שיטה שיש בה הרבה פעמים תועלת, אך בפעמים אחרות היא יוצרת סרח עודף של בעיות נוספות.

הכי גרוע זה ברגעי הלחץ בעבודה. בדרך מפה לשם תופסים אותי בלי הרף, שואלים שאלות ומבקשים תשובות על שלל נושאים. יש פעמים שאני קצרת רוח, חסרת סבלנות או מרגישה מותקפת ע"י השואלים.

לאחרונה פיתחתי לעצמי שיטה חדשה.

"חכו לתשובה", אני אומרת.

לוקחת ת'זמן שלי לחשוב ביני לבין עצמי מה הנכון ביותר לסיטואציה.

אני מתחבאת לי בזולה שלי (טוב, לא ממש זולה ), מעשנת סיגריה בשקט (סוג של מדיטציה ) ומהרהרת.

השקט הזה, המחבר אותי אל עצמי, מעלה מייד את התשובה הנכונה וגם את הדרך, הטון והנימה הטובים ביותר למבקש התשובה.

שם אני גם עונה לsms  ששלחו לי מהבוקר, אבל זה לקטע אחר.

ונשאת ביום ההוא סביב עיניך, בן אדם, ונשאת עיניך למעלה, וראית את הארץ ואת היקום אשר בה, וראית את השמים עם כל צבאם, עם כל העולמות אשר בהם עד לאין תכלית ואין חקר.

והנה כולם קרובים אל נפשך, והנה כולם נושאים לה ברכה.

אז תשיג את הנצח שברגע.

אז תדע מה רב עשרך....

ואהבת ביום ההוא את כל הנמצא, ואהבת את האדם, ואהבת אף את עצמך כי יהיה ליבך מלא אהבה.

והאמנת בעצמך, והאמנת באדם, והאמנת בכל אשר יש להאמין כי תהיה כולך מלא חיים.

א.ד. גורדון - מתוך האדם והטבע 

ציור: יורם לילך (אבא שלי)