מסרים מהאור

זה לא משהו מכוון.

ההטפה מתגנבת לה בין השורות ובין המילים.

מי שעבר חוויה רוחנית

נורא רוצה לספר עליה, לשתף ולהתחלק,

לבדוק אם אנשים נוספים בסביבתו חוו את אותו עניין.

מי שהתחיל במסע לגילוי עצמו,

מי שהשיל חלק מקליפותיו,

מי שוויתר על חלק מהדרמות שהיו מנת חלקו,

מרגיש רצון להראות את האור גם לאחרים.

מצד שני,

אף אחד לא אוהב שדוחקים בו,

ואף אחד לא יכול ללמוד מהתנסויות של אחרים.

הדרך היא כל כך אישית

ומתאימה במדויק לעובר בה,

שאין בכלל צורך לדחוף גוזלים מתוך הקן.

כל אחד עומד בזמנו על דופן הקן

ומתנסה באופן אישי

בקפיצה,

בריחוף,

בהתעלות שבאה אחר כך.

אני מזכירה לעצמי כל הזמן:

לספר בלי להטיף,

לשתף בלי לדחוף,

לעשות בלי לומר: כמוני תראו וכך תעשו.

הסי, דומי,

סייג לחוכמה.

עצרי.

לפעמים זה טוב כל כך

רק להתבונן, להקשיב, לשאוף פנימה את הדעת,

לחוש את האנרגיה

ולשתוק.

יש רגעים בהם אין כל צורך במילים

והן מחשבות לשבור את הקסם.

אז

דומי, הסי...

מתחת לחלון או ברום השמיים

שורה השכינה סביבכם.

כל שעליכם לבחור הוא

יד להושיט, ולגעת,

לאהוב הבריאה שמולכם.

כל שתגישו אל לחי סומקת,

כמוהו כפרח נפתח.

הביטו מבעד לרובד הכסות

פנימה אל תוך הליבה,

כמו ברום השמיים,

בחלון משתקף

כל השפע וכל החלום.

הושיטו היד,

קטפו את הדעת

באושר תזכו, ובחום.

שבוע טוב.

החידה ממשיכה להכות גלים ולהדהד.

אסתר דמרי, ידידתי היקרה, קיבלה בעקבות החידה מסרי המשך.

ניתן לקרוא אותם בקישור המצורף:

http://forums.ima-adama.co.il/sites/blabla4u/ShowMessage-eng.asp?LangCode=Heb&ID=4202924

וחלק נוסף בפאזל המופלא הנפרש מול עינינו, אני מביאה:

הר סיני משול לפירמידה סגולה.

ההר אינו מקום פיזי אלא מטאפורה למקום טהור לחלוטין שאנרגיית אור הבורא שורה עליו.

הטוהר בו חש משה רבנו כאשר עלה להר, נובע מההיטהרות האישית שהוא עבר בטרם קיבל לידיו את עשרת עקרונות המוסר האוניברסאליים הידועים כ"עשרת הדיברות".

עקרונות חיים אלו הם הבסיס ליחסים שבין בני האדם והם התשתית לחברה מתוקנת. רק דבקות ואחיזה בהם יכולה ליצור חברה מושלמת שיש בה אור ואהבה.

ההתחברות למראות הר סיני, כמוה כהתחברות לפירמידת האור הסגול, כמוה כהתחברות לנשמת הבורא, נשמת האחד, ולניצוץ הקיים בכל אדם המאפשר לו חיבור זה בקלות.

(הערה: בספר "למוריה החדשה"  כותבת אורליה לואיז ג'ונס: "באמצעות יכולת ראיה על חושית, ניתן לראות שהר שאסטה (בצפון מדינת קליפורניה בארה"ב) עטוי פירמידה אתרית סגולה ועצומה שקצה מתנשא הרחק מעל לפלנטה הזאת ואל החלל... רוב פסגות ההרים ובייחוד פסגות הרים גבוהים, הן משואות אור שמזינות את רשתות האור של הפלנטה. לעיתים קרובות נראים ונשמעים אורות וצלילים מוזרים על ההר..."

כך הוא גם הר סיני, אם כי החוקרים חלוקים בדעתם באשר למיקומו המדויק.

יחד עם זאת, אין כאמור, משמעות יתרה לנוכחות הפיזית שכן המסר מדבר על התחברות לאנרגיה).

שבת שלום.

זה נשמע כמו עוד יללות של חתול מיוחם בנסותו לתפוס הזדמנות אחרונה של אביב.

אבל הצלילים הגיעו מצמרת עץ המנדרינה ונתקלו בצפצוף עצבני של עורבני.

"זה עורבני מרגיז עורבני אחר", אמרתי לגיא.

"לא יכול להיות", הוא ענה. "זה חתול".

חיפשנו ולא היה שום חתול.

אבל אז הוא קיפץ למטה, עמד במרחק של כמה מטרים מאיתנו ו... ילל.

צחקנו.

הוא שוב ילל ואנחנו ענינו לו.

עד שנמאס לנו.

מבחינתו המשחק יכול היה להימשך עוד ועוד.

"וישא לוט את עיניו וירא את כל כיכר הירדן כי כלה משקה לפני שחת ה' את סדום ואת עמורה כגן ה' כארץ מצרים באכה צער. ויבחר לו לוט את כל ככר הירדן ויסע לוט מקדם ויפרדו איש מעל אחיו. אברהם ישב בארץ כנען ולוט ישב בערי הככר ויאהל עד סדום" (בראשית, י"ג, 10-12)

כיכר הירדן הוא האזור שבו נשפך נהר הירדן אל ים המלח. היכן היו ערי הכיכר אותן ראו אברהם ולוט כאשר צפו אל האזור? התנ"ך משתמש במושג "ערי הכיכר" לציון ערים ששכנו בעבר בצפון ים המלח וביניהן סדום ועמורה. למרות האמור, לא נמצאו שרידים ארכיאולוגיים המעידים על ערים גדולות באזור למעט יריחו שנמצאת צפונה משם. הממצא הארכיאולוגי מגלה עוד כי במקום שבימנו הוא צייה חרבה, היה פעם ישוב שוקק חיים בו גידלו זיתים הצורכים מים רבים. החוקרים סוברים כי נהר הירדן היה גבוה יותר מאשר בזמננו ומימיו שטפו את כיכר הירדן. הוכחה לכך נמצאה גם בשרידי חלזונות מים מתוקים שנמצאו במקומות גבוהים מערוץ הזרימה הנוכחי.

בציטוט מספר בראשית ניתן ללמוד שבעבר האזור הושקה ממי הירדן כמו שנהגו להשקות את השדות במצרים ממי נהר הנילוס.

בחירתו של לוט בכיכר הירדן, אם כן, מובנת. לוט שגידל צאן חיפש לעצמו מקום פורה ומלא מים לצרכי פרנסתו. הוא התעלם מאישיותם של תושבי ערי הכיכר שסופר עליהם כי עשו רעות. "ואנשי סדום רעים וחטאים לה'" (פסוק 13). גם המילים "לפני שחת ה' את סדום ואת עמורה" נכתבות מאוחר יותר ע"י מי שהכיר את סיפור רעידת האדמה שהתקיימה באזור.

אזור ים המלח, כחלק מהשבר הסורי אפריקני מוכר כאזור רגיש מבחינה סיסמוגרפית. רעידות אדמה חזקות התרחשו בו ותועדו הן ע"י יוסף בן מתתיהו (בשנת 31 לספירה), והן ע"י המחקר המאוחר המזכיר רעידות אדמה חזקות בעוצמה של 7 בסולם ריכטר בשנים 363, 749 ו 1033 לספירה.

בשנת 1927 תועדה באזור רעידת אדמה בעוצמה של 6 בסולם ריכטר.

אז מה שמעתי שם, לחופו של ים המלח?

מהי החידה שכתבתי ואיך אני מפרשת אותה?

הנה היא שוב:

מה זה אומר לך כשאתה בינך לבין עצמך

אחוז בצלילי השקט של חייך?

איך זה מסתדר לך עם נוף שלא נולדת אליו,

עם נוף שאתה חפץ ביקרו, עם אהבת חסרונות הקיום?

מה אתה שומע בינך לבין עצמך

שמהדהד לך נכון עם היקום, עם מרחבי ההרים

או עם עומקם של גאיות?

איך אתה מסוגל לדבוק באמת שלך

כשכל ההר רועד כמטחווי קשת ממך?

מהי היניקה המסתורית המבעבעת בינות גושי הסלע

מבקשת להשתחרר,

להיוולד אל אוויר העולם המכוסה אבק,

הישן, העתיק?

מהי שורת הדיברות הנאספת אל קרעי האבן המסתורית,

הנעלמת חזרה אל מקום המבטחים של הסלע המומס?

מהי אנקת האדמה הבוערת באור שקיעה

או בלהט הצורך

לשאוג מעל נהרות מים חיים הפורצים בזרימה אדירה,

אל אגן ההיקוות העצום הנפתח מול עינייך המשתאות?

באחת.

חידה היא.

שמעתי רעידת אדמה.

כזאת המשנה סדרי בראשית, המערערת את המראה המוכר לנו היום של האזור כולו.

שמעתי וראיתי את כיכר הירדן הופכת שוב לאזור עשיר במים ופורה.

הרבה פעמים כשאני עוברת באותה דרך מפורסמת מהמושב לכביש הראשי, אני מתלהבת מהנחישות המושבניקית לעבד את האדמה בכל עונות השנה.

בצידי הדרך כבר מצהיבים הקוצים לקראת קיץ ארוך ומייגע העומד לפנינו, אך בשדות החגיגה נמשכת.

לפני פסח נקצרת החיטה לתחמיץ. תחמיץ הוא מזון לפרות ולעגלים שמורכב מחיטה קצורה ומרוסקת, קליפות פרי הדר שמגיעות ממפעלי המיצים למיניהם, ומרכיבים נוספים.

הירק הקצור מהודק בבור אדיר מימדים מבטון ע"י שופלים ומכוסה ביריעת פלסטיק שחורה. תהליך התסיסה נמשך מספר שבועות, אך התחמיץ יכול להישמר זמן רב. יתרונותיו העיקריים הם העובדה שבגרעיני החיטה הצעירה ערכי החלבון גבוהים במיוחד, וכן זמינותו במשך כל השנה.

בשדות אחרים מוכנים פסי החציר להפיכתם ל"בלות" של אוכל יבש לימים שיבואו.

כך עשו זאת פעם:

פעם חשבתי על עצמי שאני אלופת העולם בלהרוג צמחים.

אבל בשנתיים האחרונות גיליתי שזאת תרפיה ממשית. שאני נהנית  לשתול, לגרף, לגלות עוד ניצן ועוד פרח שפרח.

בטיפול בעציצים יש סוג של התמזגות עם הטבע שדומה למדיטציה.

המחשבות נעלמות.

נשארת אני ומה שכל צמח מספר לי ללא מילים.

נסעתי למשתלה והבאתי המון צמחים חדשים ועכשיו נותר לראות מי יאהב את ביתו החדש ומי פחות.

מי יפרח בתאוות חיים שוקקת ומי פחות,

למי יש מספיק שמש ולמי פחות.

שאלות ברומו של עולם.

כן.

האם התקשורת הוירטואלית והקריאה מצג המחשב גרמה לקיצורו של טווח הקשב האנושי?

נדמה כאילו אנשים מתקשים לקרוא טקסטים ארוכים, מתקשים לכתוב כאלו ומסתפקים בהודעות ממוקדות וקצרות.

האם תרבות ההודעות בטלפון הנייד היא שגרמה לכך?

האם השימוש התכוף בפרסומות קצרות וממוקדות גרם לכך?

האם התמעטות קוראי הספר?

איני מתכוונת להטיל את האחריות על אף אחד מאמצעי התקשורת שלעיל, אלא לנסות להגדיר את הנושא כפי שאני חווה אותו.

גיליתי שיש בי חוסר סובלנות מוחלט לפריטים ארוכי טווח.

בשיחה, אני מחפשת מהדובר הנמצא מולי להגדיר במדויק ובמעט מילים את הרעיון שהוא מנסה להעביר.

בטקסטים, אני מחפשת "שורות תחתונות", "ספרות יפה" קשה לי לקרוא עכשיו.

על תיקשורים, שפעם שתיתי בצמא, אני מוותרת מלכתחילה ובמודע.

אז מה ההסבר לכך?

האם היותנו חברה תכליתית – פונקציונאלית?

או שמא מדובר במעבר לסוג אחר של תקשורת? פחות מילולית, יותר "חשה" או טלפתית?

אני מרגישה שאני מקבלת בימים אלו מידע רב הרבה יותר ממקורות מידע שלא היו אמונים עלי קודם לכן. אני "קוראת" את שפת הגוף של הדובר, שומעת את מה שמסתתר מעבר למילים שהוא אומר.

אני קולטת את האנרגיה שנמצאת בין המילים בטקסט הכתוב, מקשיבה לרחשי הלב של מי שכתב אותן.

מרגישה אמינות או חוסר אמינות שאינו בניתוח ה"מוחי" של המשפטים.

מתברר לי שיותר מאשר אני קוראת אותיות, אני קוראת סימנים אחרים.

בשלב זה איני יודעת להגדיר במדויק את מקור האינפורמציה הזורמת אלי, אבל אני מרגישה שמעבר לטקסט הכתוב מסתתר מידע רב יותר, מפורט יותר ושיש בו כנות רבה יותר מאשר בזה הנאמר במפורש.

אני מצליחה ל"התחבר" לכותב בחוטים נוספים מאלו שהוא מציע לי על פני השטח. אני שותפה כמעט מלאה למה שעובר עליו ואני יכולה להרגיש את מצב הרוח בו הוא שרוי.

זה סוג אחר של תקשורת מהמוכר לי וככל כלי חדש שאני רוכשת לעצמי, אני צריכה להמשיך ולפתח אותו, להרחיב את היכולות שלי איתו, לכוונן אותו, למקם אותו היטב ולהשתמש בו בתבונה ומתוך חמלה.