הדבר הראשון שאני מסתכלת עליו בבנאדם זה העיניים והדבר הראשון שאני מחמיקה ממנו מבט. ולא, לא כי הן 'הפתח לנשמה' ולא בגלל שום תיאוריה מבוזבזת. אני מחפשת את המבט הצולב העקום החודרני והכואב. אני מזהה, אני מרגישה. הרגשה מוזרה למען האמת, מעין סלידה קלה צמרמורת לא נעימה.

חמלה, ליבי יוצא אל הזוג שמביט בי. הם נראים מופרדים העצבים, אך בסופו של דבר מתנקזים לאחד גדול. החלטי, קובע מכריע, עדין, שבריר ובלתי ניתן להחלפה.

הזוג שמביט בי אני לא יודעת אם הוא מאושר.

שלי לא. הזוג שלי עבר הכל, מכל הבחינות.

ניסתי המון בשביל למנוע מאנשים לחטוף את הסלידה הזאת.זה עלה לי ביוקר, הפגיעה, הכאב והדמעות.

יותר מזה, זה עלה לי בעתיד. זה עלה לי בתלות. זה עלה לי ביותר מאשר אי פעם אוכל לכתוב.

ולא, זה לא המחלה שקיבלתי בעקבות הזוג הטיפשי.

זה הידיעה שהחברה גרמה לזה. החברה הכתיבה את העתיד שלי החברה הכניעה אותי החברה הכאיבה לי.

אותה חברה שהיום מחבקת בעבר ירקה אותי מתוכה בטענה כי איני מתאימה לסטנדרטים שלה.

עתה אני כן. זוג יפיפה, מבחוץ נוצצות ומלאות ברק. אף אחד לא יכול לדעת על המתרחש בפנים, אף אחד לא יכול להרגיש, גם אני.

זה ערמומי כפי שהחברה חילחלה וחדרה לתוך תוכי, כך גם הדבר הזה עובר מאחד לשני ומגיע לאותו אחד. חזק, גדול, שבריר, עדין ובלתי ניתן להחלפה.

הזוג שלי כבר לא אותו הדבר חותמת אשר מכילה את הכתוב 'זמן קצוב' מרחפת מעל פניהם.

כאילו כל מאמציהם להיות כפי כולם היו לחינם. עתה אפילו גרוע יותר הכל ילקח מהם על עצם ניסיונם להיות מי שהם לא, לנסות להתחקות.

עכשיו יש לי זוג עיניים יפות.

עכשיו, אני כל מה שרק רציתי להיות

מחר. יום ביומו אפלט שוב והסלידה תחזור.

אולי זה מגיע להם, לזוג עיניים שמתיימרות להיות יפות.

אחרי הכל, בזוגות הם מגיעים ונמוגים