פאקינג אני

מה שרק נשאר זה לשבת ולחכות,

לחלום לעולמים עד אפיסת כוחות,

במלכודת הרסנית של הזמן ומחשבות,

לא יכול לראות יותר נשמות בוכיות,

גם נשמתי אחת מהן,

איתה אני לא ער ולא ישן,

בנבכי הסיוט שחרץ את גורלי,

אותו סיוט שוחק שאני המצאתי.

כל כך הרבה דרכים,

ביקרתי שם כל כך הרבה פעמים,

לעולם לא מוצא את אותו השביל,

שיגרום לעצב לא להרגיש רגיל,

ומחכה למשיח כלומר, לה,

ולמרות שתמיד זה גורם לי להרגיש רע,

בתקוות ומשאלות שמתפלל שיקרו,

מחכה לך, לי ולכולם שיראו.