פאקינג אני

די.

פתחתי, את כל, מה שהיה לפני,

אין חור, אחד, שלא נסגר מעליי.

נוזלות, מחשבות, זורמות כמו במפל,

כולן, אותו דבר: אם כל מה שנותר כבר נגזל.

בתחילת הדרך היינו רק שנינו ולא רצינו לעצור את החיים,

נשמות חופשיות שאין להן גבולות ורק רוצות להנות.

אמרנו שהכל עוד אפשרי אם נסתכל אחד על השני ולא במה שמעבר לאחרים,

ורק אם לא יהיה לנו אכפת מהגורל נדע, מי חי ומי מת.

מפליג, דרכך, עד שאהיה חסר חיים,

חולם,במציאות, מתי אתחיל להשתמש בעיניים?

טובע, בתוכך, נשאר בלי שום תחושה,

משותק, כה יפה, שחררי אותי מהכישוף שמשאיר אותי איתך.

בסוף הדרך נשארנו רק שנינו ולא ידענו לאיפה נעלמו לנו החיים,

נשמות כבולות ביותר מידי גבולות שרק רוצות להנות.

הכל עוד אפשרי אם נתרחק אחד מהשני ונחפש אנשים אחרים,

ואם לא יהיה לך אכפת מהגורל תדעי שאני, לא חי כן מת.