החיים עדיין לא ממשיכים, עצורים באותם הרגעים.
בין לבין אנחנו מחייכים, אבל לרוב רק בוכים וכואבים.
במרכז דרכי האופי הנשמה נעלמת, נדחקת מחוסר העניין וההתעלמות.
ובצד הדרך מופיעה דמות חדשה, אולי היא תביא את השינוי והגאולה.
כל המילים שאגיד לא יעזרו, רק אם היא תרצה דברים יקרו.
השעון ממשיך לרוץ כמשוגע, ולא מספיק לומר לה אהבה.
בכבדות נשימה וגמגום לא פוסק אבקש את ידה,
לקחת אותנו אל ארץ האושר שמעבר לקשת האוטופיה.
אני רוצה לדעת ולהבין אותה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
