ניצוצות של אהבה...

מממ... שאלה קשה.

יש רגעים שאני מרגישה חופשייה, ובאמת החיים נראים יפים,

ויש רגעים שאני לא מבינה בכלל מה הטעם בחיים.

עכשיו גיליתי שהחברה הכי טובה שלי לשעבר, עוברת בית ספר,

ולמה? בגללי. בגלל שאנחנו לא חברות יותר. בגלל שהיא לא יכולה להסתכל לי בעיניים.

זה פשוט מעצבן אותי. אני שונאת אנשים שבורחים מהבעיות במקום להתמודד איתן,

זו התנהגות ילדותית, לדעתי. בגרות משמעותה להתמודד עם הבעיות.

נכון שזה קשה, אבל במילא בסופו של דבר נצטרך להתמודד עם הבעיות שלנו,

זה לא שהן פשוט תעלמנה באופן מפתיע. בגלל זה אני קצת כועסת עליה.

מה ששומר אותי אופטימית, אלו הספרים.

כשאני קוראת ספר, אני כאילו בעולם אחר. אני מצליחה להתנתק מהכל,

ולשקוע לגמרי בספר. כמובן שזה רק בתנאי שהספר באמת טוב.

עכשיו אני קוראת את 'צלה של הרוח'. בינתיים הספר מאוד הרשים אותי.

בכיתה, אני יושבת ליד החברה לשעבר שלי שרוצה לעבור בית ספר.

קצת קשה לי לתאר את הימים בבית הספר בלעדיה, יושבת לידי. לא יודעת למה.

כנראה התרגלתי לנוכחות שלה. כיסא ריק לידי תמיד מדכא אותי.

נכון לרגע זה, אני מרגישה טוב. אני מקווה שההרגשה הזאת תשאר בזמן הקרוב.

למרות שדוגרי? אני לא מבינה מהי מהות החיים.

אבל עדיין, זה לא מה שיגרום לי לא לרצות לחיות.

לחיים יש צד יפה, אבל גם צד מכוער. כמו לכל דבר.

לפעמים אנחנו נחשפים לצד היפה, לפעמים למכוער.

יש את החכמים שיודעים מתי הצד המכוער מתקרב, ומצילים את עצמם,

אבל אני? אין לי ניסיון חיים. כל החיים לפניי. יש לי עוד הרבה מה ללמוד,

לטוב ולרע.

בסופו של דבר, אם מסתכלים על הדברים בצורה שונה, מגלים שהכל לטובה.

גם בהכי גרוע, אפשר למצוא נקודת אור. אפילו הקטנה שבקטנות.

בנימה אופטימית זו, אסיים את הפוסט ;]

סוף שבוע נפלא לכולם.