Embody The Invisible

הוא מפנה לי את גבו, אומר שכול שהיה מת מזמן.

מתה אהבתו אלי ומת ליבי איתה.

ואני סוגרת את הדלת מאחורי, נשאבת אל תוך הרחובות הריקים

נשאבת אל תוך הקור המטהר, ריקה מכול פיסת לכלוך,

מתהלכת כשדמעה בודדה זולגת על לחי השמאלית.

כול תקוותי נלקחה ממני בתוך שנייה אחת,

חלום מתוק שכמו זכוכית סדוקה התנפץ לרגלי

ואני בידיים פצועות מנסה לאסוף את השברים

כדי לאחות את הלב השבור שלעולם לא היה שלם לגמרי.

אהבתי נלקחה ממני, אך רצוני לרעוב עודנו חי ובועט,

לא מרפה, לא נותן מנוח ולא סולח.