Embody The Invisible

שוב מוצאת את עצמי כותבת לאחר שספרתי אין ספור כבשים בנסיון להרדם.

כותבת לעצמי, כותבת לשם הכתיבה, כותבת כדי לא להתפרק לחתיכות.

זה מוזר איך שלפני כמה שבועות נדמה היה שהכול נהדר,

שאני יציבה, שאני בעלייה, שאני יוצרת ולא הורסת, בפעם הראשונה בחיי.

ולאט לאט זה השתלט עלי שוב, בלי שהרגשתי הכול חזר לקדמותו,

הרעב שלא נותן לי להרדם בלילות, הסיוטים שמעירים אותי בשעות הלילה הקטנות,

הדקירות בחזה, הבטן הכואבת, המנופחת, הסובלת.

זו מלחמה שלא נגמרת לעולם,

והאופטימיות היא הנשק החדש ביותר בשוק

מגרשת כול מחשבה אובדנית,

מחייכת לכול אותם אנשים שבמהרה יהפכו לאפר ולא יותר,

מתעניינת בכול אותם סיפורים ששמעתי לא פעם

מתכננת אירועים ומפגשים חברתיים שבקרוב יהפכו לזיכרון מעורפל

ואני רק רוצה להתמוטט,

להסתגר בחדרי,

להעמיד פנים שהעולם שמסביבי חדל להתקיים.

לא לטעום

לא להריח

לא לראות

לא לשמוע

לא להרגיש

והצחוק שלי הוא הרועם ביותר,

הצחוק שלי שמשקר ואומר,

הנה אני, חזקה יותר מתמיד,

הנה אני ושום דבר לא יוכל לשבור אותי.

מלבד אולי אני עצמי