Embody The Invisible

אני הולכת בשביל הרטוב, מביטה מסביבי,

עצים ערומים, אנשים עייפים, השמים אפורים.

אני דופקת על דלת ביתה ומחכה למענה,

נותנת לקור לעטוף אותי, לחדור אל עצמותי ולהכאיב לי,

להזכיר לי שעודני חיה ונושמת גם אם לפעמים נדמה אחרת.

היא פותחת את הדלת ומכניסה אותי פנימה,

אני מתיישבת על הספה ובזמן שהיא מכינה קפה אני סוקרת במבטי את החדר,

תמונות של אנשים אהובים, ספרים שקראתי, ספרים שהייתי רוצה לקרוא,

מזכרות מטיולים מסביב לעולם והכלבה שלה שמלקקת את כף ידי, מתחננת לגילוי חיבה מצידי

וכול מה שאני מסוגלת לחשוב עליו באותו הרגע הוא שזאת יכלה להיות אני,

שזה יכל להיות שמי שמתנוסס על השלט מתחת לעץ הלימונים בחצר.

היא חוזרת עם הקפה, מעירה אותי מחלומותי בהקיץ,

שואלת לשלומי, מראה התעניינות מזוייפת ומציעה חיוך ויד מנחמת,

שקרים מתוקים אני לוחשת בליבי, כדי שלא אשכח,

כדי שלרגע לא אתפתה ואפול בוכייה אל זרעותייה המזמינות.

אף אחד לא יוכל לעזור לי, בזה אני בטוחה.

ועם זאת אני מספרת לה, למרות שמאסתי מלדבר על עצמי

אני מספרת בידיעה שהיא לעולם לא תבין

אני מספרת למרות שגם אני לא תמיד מבינה.

אני מספרת לה על שעות של רעב

אני מספרת לה על שעות של כאב

אני מספרת לה על שעות של געגוע

אני מספרת לה על שעות של פחד

אני מספרת לה על שעות של בדידות

ועם כול קילו שמתמוסס איתו גם יורד כול המשקל שכמו מונח על ליבי,

עם כול קילו שמתמוסס שעה אחת כזאת הופכת לנסבלת, בלתי מורגשת כמעט.

כי עם כול קילו שמתמוסס אני מרגישה פחות,

עם כול קילו שמתמוסס אני כואבת פחות.