Words in the wind
I lay my words upon the air, I send them so, onto the wind. I whisper soft and ask for it to carry them away. |
| 8/2009
עוד יום. ועוד.
חצות הלילה והנה אני שוב נוסעת חזרה הביתה מתל אביב.
הנה עבר עוד יום. עוד יום בסרט הרע הזה. בסיוט שאי אפשר להתעורר ממנו. בכאב שלא מרפה.
ביליתי את רוב היום במרכז הגאה. בשום מקום אחר אני לא מסוגלת למצוא שבריר של מנוחה.
רק שם עוד איכשהו אפשר לנשום מבעד למחנק בגרון, מבעד לגוש הדמעות שיושב בפנים ומסרב להשתחרר.
האווירה במקום היא כמו בשבעה.
כולם יושבים, כואבים ביחד, מחבקים. מנסים לנחם אחד את השני, לתת כתף.
כל אחד חולק מחשבות וזכרונות, אנשים מביאים אוכל. העיקר להיות ביחד.
ישבתי בחדר הזיכרון, מנסה להיות אוזן קשבת לצעירים שבאים וצריכים לפרוק.
בסך הכל ילדים שמרגישים, כמוני, שירו להם באמצע הסלון. שהרסו להם את הבית.
כשירד הלילה והעייפות הכריעה אותי, המשכתי בכל זאת ופגשתי חברה, חושבת שאולי אם אתיש את עצמי לחלוטין אוכל סוף סוף להירדם בשקט.
אפשר להגיד הרבה דברים על הקהילה, אפשר להתווכח בלי סוף על פוליטיקות בין ארגונים ושאר שטויות כאלה, אבל היום הרגשתי שבאמת מדובר בקהילה. מושג שהוא מעבר למילה "ציבור" או "אוכלוסייה".
קהילה המתאחדת בכאבה, משפחה שאבלה על ילדיה.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
