~Solo Dios Me Puede Juzgar~

וזה לא רק הערב ההרוס הזה..

זה השבוע המקולל הזה.

מאז הפרידה,לעכשיו..

שום דבר לא השתנה..אולי בכמה ימים של ניסיון לעידוד(ולא ממעיטה בערך של העידוד לשניה)

אבל אין..לא יוצא לי מהראש,העיניין הזה.

שאני לא אראה אותו יותר איתי,

שאני לא אשן איתו יותר,

שאני לא אזכה לנשק אותו יותר,

שאני פשוט לא יהיה שלו.

ניסיתי לחשוב שמשהו אחר יסיט אותי מזה,הלימודים,הבגרויות,המאמץ.

ניסיתי להרגיש שייכת למקום מסוים שכל הזמן הדחיק אותי ודחף אותי החוצה

אני מרגישה כלכך אבודה לפעמים..כי לא תמיד יש הכל בשבילי,וכי זה מאוד לגיטימי

אבל כאילו..שאין באמת מישהו שיבין מה עובר עלי,מה קורה איתי,או איך אני באמת.

תמיד צריך ללבוש מסיכה מכוערת של שקר ולסיים ב"הכל בסדר"..

אז לא,אני באמת על הפנים..

וזה כלכך קשה לאבד כמה דברים במכה..

אני כאילו הולכת בתוך מערה כזאת שאין לה את האור הלבן הזה שיצליח להראות לי את הדרך החוצה.

בחיי.

יש לי כלכך חור והרגשה שאולי לא עשיתי את המיטב,שלא הצלחתי

שנכשלתי.

ואני בכל זאת מתעסקת במה שכן צריך..בללמוד כמו שצריך להביא לאמא נחת.

ואפילו מנסה להתחבר לאנשים מחדש..

לתקשר מחדש..

לתת להם להיקשר אלי.

ואני לא חושבת שיש מישהו שתלוי בי,שבלעדיי הוא ירגיש לא משהו ב-90%

אבל למה?

פשוט למה..

הריקנות הזאת הורגת אותי,החוסר אכפתיות הזאת..האמיתית!

למה דווקא שתמצא באר בשום מקום היא תהיה יבשה?

אני רוצה לעצום את העיניים ופשוט לצלול..להירגע

לחזור למציאות רגילה נורמלית כמו כולם

ולצאת מהדיכאון הדוחה הזה,אני כלכך שונאת את עצמי שאני ככה

אבל זה כלכך קשה ומייאש,שקשה לתאר..

איבדתי,נגמר?

אז..

מאיפה ללכת?

:\