חן חסיד.

אני משתגעת.

זהו. מצאתי את המילה. אני פשוט משתגעת.

כל הדברים של פעם,שעשו לי טוב,הכי טוב, נעלמו. התפוגגו.

האכזבה,הכישלון,הריבים,המעשים,הדיבורים,המזל הרע.

זה הכל בא לי יחד. אני לא יודעת מאיפה להתחיל להשטלת על זה.

זה נשמר ,ונשמר,ונשמר. ואני מתפוצצת מבפנים. הכל אכול. הכל ריק.

הכל נעלם לי. בשניה אחת.

אני יכולה פשוט להגיע הביתה ולהתחיל לבכות. בלי שום סיבה. פשוט לבכות. להוציא הכל.ובכל זאת כלום לא יוצא. אני מנסה-בכל הכוח אבל זה לא נרפא. לא עובר. אני רוצה להוציא הכל. להקיא את זה. אני צריכה מישהו שיהיה ליידי. שיחזיק אותי עומדת-כי אני כבר לא יכולה.

לא רק זה, אני גם לא מבדילה. מה טוב? מה רע? אני כבר לא יודעת.

אני עושה מעשים,אומרת דברים,עושה דברים, שבחיים לא עשיתי. זו לא אני. או שכן. אני כבר לא יודעת.

אני מנסה למצוא את הדרך, אבל לא מוצאת. ולאט לאט זה גם יוצא החוצה,אל העולם. לאט לאט אנשים רואים שלא טוב לי. ושואלים אותי,מתוך דאגה, מה קרה. אבל אני לא יודעת.

אני פשוט. משתגעת.

אני מקווה שאני ימצא על מי לפרוק הכל. אולי בבלוג הזה. אולי לא. גם את זה אני כבר לא יודעת.

 
כן, תמונה דיי מדאיגה.

**עריכה 5.2.08

.

זה היה עוד יום רגיל. הולכים לבצפר,אוכלים,עושים שיעורים, ממש יום רגיל.

אז בכמו כל יום רגיל ישבנו כל המשפחה לאכול ארוחת ערב.

אז דיברנו,וצחקנו,וסיפרנו ואז שאלתי את ההורים שלי כל מיני שאלות על הילדות שלי.

ואז הייתה שאלה שממש רציתי עליה תשובה.

"אמא, מה באמת קרה באותו הלילה של הסוכריה?"

אמא הסתכלה עליי במבט מופתע טיפה וראיתי שהזיכרונות מציפים אותה.

"למה את שואלת?"

אמרתי לה.. "סתם,אני רוצה פעם אחת ולתמיד לדעת מה היה שם. אף פעם לא סיפרתם לי,את ואבא מה באמת קרה".

רציתי שהיא תענה לי על זה. מאוד.כל אחד מספר לי סיפור שונה על מה שקרה ואיך שקרה אבל אין תשובה אחת. אפילו מה שכתוב בעיתון לא כל כך נכון.

היא אמרה לי " אני לא רוצה להיזכר בזה,יש בזה יותר מדי זיכרונות שאני רוצה לשכוח" .

הבנתי את הרמז. עזבתי ולא שאלתי עוד שאלות על זה אבל אני עדיין רוצה לדעת מה היה שם. מי הביא לי את הסוכרייה,איפה זה היה, כמה זמן הייתי צמח. לעזאזל. זאת אני. אני רוצה לדעת מה היה ברגע הזה ולמה אף אחד לא רוצה להיזכר בשבוע-שבועיים האלה.

מי שלא יודע או לא מכיר, כשהייתי קטנה נחנקתי מסוכרייה על מקל ולא נשמתי 5 דקות. הייתי בקומה (מצב של צמח) וזה כל מה שאני יודעת.

אוף, אני רוצה לדעת יותר אבל אני מפחדת שזה יציף אותי בזכרונות ורגעים. אני אישית לא זוכרת מה היה שם אבל תמיד כשאני מנסה להיזכר יש לי מין ויז'ן קטן כזה של שניה ואז כאב ראש ענק.