חן חסיד.

וואו.הנה אני שוב כותבת פה.אבל מוזר לי פתאום.מוזר.

הרבה זמן לא הרגשתי את הצורך לעדכן.להתפרק. אולי זה בגלל שהשלמתי עם כל העובדות,הרעות והטובות.

אולי זה בגלל כל הלחץ שיש לנו בבצפר.

ואולי זה סתם.. כי כבר אין חשק.

נמאס לי. נמאס מהרע.מהבאסה.מהבדידות. וזה לא שלא קורים לי דברים רעים. אפילו עכשיו קורים

לי דברים הרבה יותר רעים מאשר פעם אבל אין לי כוח. לא עושה לי טוב להתעצבן.עושה לי רע.לא

עושה לי טוב לבכות.עושה לי רע. והנה,הנה ההבדל בין הטוב לרע. החוט הדק הזה שעושה כל כך

הרבה. כל הדברים שעשו לי רע כבר לא בעלי משמעות מבחינתי. אפילו, אם חושבים על זה, דווקא

טוב לי עם הרע הזה.

"הנה הם באים,ימים של שקט.." .

כן,בדיוק ככה.

נמאס מכל הבלאגן.

נמאס מכל המריבות.

נמאס מכל הבכי.

נמאס מכל השיגעון.

נמאס להתווכח.

נמאס לכעוס.

נמאס מהכל.

חשבתי על זה הרבה.ממש ממש הרבה.והבנתי,הבנתי שלעולם לא יהיה לי אושר אם אני לא יהיה שלמה

על עצמי. כבר לא אכפת לי ממה שעושים לי, זה כבר לא מעניין. מנסים להרוס אותי אבל אני לא אתן.

אני שלמה עם עצמי. וטוב לי.מאוד. אולי.

אני אופטימית ואני מקווה למצוא מישהו חדש בחיים שלי. מישהו עם לב טוב.לב של זהב. אבל קשה למצוא. לא נורא.

הממ.. המציאו עליי שקרים וקיללו אותי,ובאמת שלא חשבתי שזה יבוא מאותם הילדים.

אבל ממילא,כבר הפסקתי להתייחס. הצעקות? הצעקות הם כבר לא בשבילי. המריבות? גם הן לא.

אתם רוצים אז דברו איתי . אתם לא רוצים אז לא. סבבה. לא ממש אכפת לי.

אני עכשיו פותחת דף חדש. דף שאני בטוחה שעוד כמה זמן כבר יתלכלך.

אבל הפעם זה יהיה לכלוך נקי כזה.טהור כזה.טוב כזה.