חן חסיד.

וואו.הנה אני שוב כותבת פה.אבל מוזר לי פתאום.מוזר.

הרבה זמן לא הרגשתי את הצורך לעדכן.להתפרק. אולי זה בגלל שהשלמתי עם כל העובדות,הרעות והטובות.

אולי זה בגלל כל הלחץ שיש לנו בבצפר.

ואולי זה סתם.. כי כבר אין חשק.

נמאס לי. נמאס מהרע.מהבאסה.מהבדידות. וזה לא שלא קורים לי דברים רעים. אפילו עכשיו קורים

לי דברים הרבה יותר רעים מאשר פעם אבל אין לי כוח. לא עושה לי טוב להתעצבן.עושה לי רע.לא

עושה לי טוב לבכות.עושה לי רע. והנה,הנה ההבדל בין הטוב לרע. החוט הדק הזה שעושה כל כך

הרבה. כל הדברים שעשו לי רע כבר לא בעלי משמעות מבחינתי. אפילו, אם חושבים על זה, דווקא

טוב לי עם הרע הזה.

"הנה הם באים,ימים של שקט.." .

כן,בדיוק ככה.

נמאס מכל הבלאגן.

נמאס מכל המריבות.

נמאס מכל הבכי.

נמאס מכל השיגעון.

נמאס להתווכח.

נמאס לכעוס.

נמאס מהכל.

חשבתי על זה הרבה.ממש ממש הרבה.והבנתי,הבנתי שלעולם לא יהיה לי אושר אם אני לא יהיה שלמה

על עצמי. כבר לא אכפת לי ממה שעושים לי, זה כבר לא מעניין. מנסים להרוס אותי אבל אני לא אתן.

אני שלמה עם עצמי. וטוב לי.מאוד. אולי.

אני אופטימית ואני מקווה למצוא מישהו חדש בחיים שלי. מישהו עם לב טוב.לב של זהב. אבל קשה למצוא. לא נורא.

הממ.. המציאו עליי שקרים וקיללו אותי,ובאמת שלא חשבתי שזה יבוא מאותם הילדים.

אבל ממילא,כבר הפסקתי להתייחס. הצעקות? הצעקות הם כבר לא בשבילי. המריבות? גם הן לא.

אתם רוצים אז דברו איתי . אתם לא רוצים אז לא. סבבה. לא ממש אכפת לי.

אני עכשיו פותחת דף חדש. דף שאני בטוחה שעוד כמה זמן כבר יתלכלך.

אבל הפעם זה יהיה לכלוך נקי כזה.טהור כזה.טוב כזה.

משהו משתולל. משהו מתהפך. משהו קורה. זה בא-ואני לא משטלתת על זה. פשוט לא.

אבל,זו דווקא הרגשה נעימה כזאתי. טובה כזאתי. שהרבה זמן לא חוויתי. הרגשה מדהימה.

עכשיו טוב. עכשיו טוב.

אני יכולה להסתכל בחלון ולחייך.פשוט לחייך. רק מהדברים הקטנים. להסתכל על הגשם. לפתוחו חלון ולהרגיש את הרוח נושבת על הפנים ומקררת אותם. להוריד את הכלבות המדהימות שלי. ניקי ובקי שאני כל כך אוהבת. להסתכל על המשפחה שלי ולהגיד תודה מיליון פעמים שיש לי משפחה מדהימה שכזאתי. להסתכל על החברות המדהימות שלי ששוות בערך לכל החיים שלי.

כן,  צריך לדעת להסתכל על חצי הכוס המלאה. וסוף סוף למדתי איך עושים את זה. ראיתי שכל הדברים שחשבתי שעושים לי טוב הם הכי לא עושים לי טוב. ראיתי דברים. ראיתי עובדות.

אוח, כמה שטעיתי לגבי המון דברים. כמה שהייתי תמימה. כמה.

עכשיו זה עבר. עדיף מאוחר מאר לעולם לא, לא?

סוף טוב-הכל טוב.

ותמיד תדעו. לסוף-אין באמת סוף. זה רק התחלות חדשות.

חיחיחיחייחוחוחוחעחעחעחוחוחחהחהחהחחח   xD

תגיבו.

אני משתגעת.

זהו. מצאתי את המילה. אני פשוט משתגעת.

כל הדברים של פעם,שעשו לי טוב,הכי טוב, נעלמו. התפוגגו.

האכזבה,הכישלון,הריבים,המעשים,הדיבורים,המזל הרע.

זה הכל בא לי יחד. אני לא יודעת מאיפה להתחיל להשטלת על זה.

זה נשמר ,ונשמר,ונשמר. ואני מתפוצצת מבפנים. הכל אכול. הכל ריק.

הכל נעלם לי. בשניה אחת.

אני יכולה פשוט להגיע הביתה ולהתחיל לבכות. בלי שום סיבה. פשוט לבכות. להוציא הכל.ובכל זאת כלום לא יוצא. אני מנסה-בכל הכוח אבל זה לא נרפא. לא עובר. אני רוצה להוציא הכל. להקיא את זה. אני צריכה מישהו שיהיה ליידי. שיחזיק אותי עומדת-כי אני כבר לא יכולה.

לא רק זה, אני גם לא מבדילה. מה טוב? מה רע? אני כבר לא יודעת.

אני עושה מעשים,אומרת דברים,עושה דברים, שבחיים לא עשיתי. זו לא אני. או שכן. אני כבר לא יודעת.

אני מנסה למצוא את הדרך, אבל לא מוצאת. ולאט לאט זה גם יוצא החוצה,אל העולם. לאט לאט אנשים רואים שלא טוב לי. ושואלים אותי,מתוך דאגה, מה קרה. אבל אני לא יודעת.

אני פשוט. משתגעת.

אני מקווה שאני ימצא על מי לפרוק הכל. אולי בבלוג הזה. אולי לא. גם את זה אני כבר לא יודעת.

 
כן, תמונה דיי מדאיגה.

**עריכה 5.2.08

.

זה היה עוד יום רגיל. הולכים לבצפר,אוכלים,עושים שיעורים, ממש יום רגיל.

אז בכמו כל יום רגיל ישבנו כל המשפחה לאכול ארוחת ערב.

אז דיברנו,וצחקנו,וסיפרנו ואז שאלתי את ההורים שלי כל מיני שאלות על הילדות שלי.

ואז הייתה שאלה שממש רציתי עליה תשובה.

"אמא, מה באמת קרה באותו הלילה של הסוכריה?"

אמא הסתכלה עליי במבט מופתע טיפה וראיתי שהזיכרונות מציפים אותה.

"למה את שואלת?"

אמרתי לה.. "סתם,אני רוצה פעם אחת ולתמיד לדעת מה היה שם. אף פעם לא סיפרתם לי,את ואבא מה באמת קרה".

רציתי שהיא תענה לי על זה. מאוד.כל אחד מספר לי סיפור שונה על מה שקרה ואיך שקרה אבל אין תשובה אחת. אפילו מה שכתוב בעיתון לא כל כך נכון.

היא אמרה לי " אני לא רוצה להיזכר בזה,יש בזה יותר מדי זיכרונות שאני רוצה לשכוח" .

הבנתי את הרמז. עזבתי ולא שאלתי עוד שאלות על זה אבל אני עדיין רוצה לדעת מה היה שם. מי הביא לי את הסוכרייה,איפה זה היה, כמה זמן הייתי צמח. לעזאזל. זאת אני. אני רוצה לדעת מה היה ברגע הזה ולמה אף אחד לא רוצה להיזכר בשבוע-שבועיים האלה.

מי שלא יודע או לא מכיר, כשהייתי קטנה נחנקתי מסוכרייה על מקל ולא נשמתי 5 דקות. הייתי בקומה (מצב של צמח) וזה כל מה שאני יודעת.

אוף, אני רוצה לדעת יותר אבל אני מפחדת שזה יציף אותי בזכרונות ורגעים. אני אישית לא זוכרת מה היה שם אבל תמיד כשאני מנסה להיזכר יש לי מין ויז'ן קטן כזה של שניה ואז כאב ראש ענק.