כי החיים יפים.

עוד שנה עברה לה כך כל מהר, והנה את בת 36 (: בוגרת, אך צעירה בנשמה.

דואגת לי בכל מצב, אכפתית, מקשיבה, עוזרת, ומהלב. באמת.

יצירתית ואומנותית מאוד. עם ראיונות כל כך מגניבים שבחיים לא הייתי חושבת עליהם (:

ויש כאלה שיוכלו להגיד שאני אולי סתם מבלפת, מתחנפת-

אבל לי לא אכפת. מאחורי המסך, כאן, בפוסט הזה?

אני כותבת מהלב.

ואולי חלק יבינו את זה, ואולי חלק לא.

הכל כאן אמיתי ביותר.

ואני רוצה שתדעו שאני כל כך אוהבת אותה, למרות הקשיים והנפילות שעברו עלינו.

ועם כל הכעס שנצבר בגופי, על ההחלטה הקשה הזאת שעשיתם,

אני עדין אוהבת אותך, בכל מצב. כל כך אוהבת אותך.

אולי לא תקראי כאן בחיים, אבל אני רוצה לדעת ולהיות בטוחה שהפוסט הזה נשמר.

שאני כתבתי, פרקתי. והכל מהלב.

אני מקווה שיום אחד אלוהים יוביל אותך לבלוג הזה. תקראי את הפוסט הזה ותבכי לי בידיים.

נכון, זה מרגש.

אני הייתי בוכה, ובוכה שעות עם הייתי חושבת על זה לעומק, ואם לי היו כותבים כזה פוסט.

פוסט מבת שההורים שלה גרושים.

וחייה עם זה יפה מאוד.

ועם כל הבכי והרגשות העזים שרצים לי במוח על המצב בו אני נמצאת, אני שמחה שאלה החיים.

ואני מקווה שאוכל לחיות אותם בדרך הטובה ביותר.

אבל בכל זאת, אני רק רוצה שתדעי, הכי חשוב-

שאני אוהבת אותך.

אני אוהבת אותך, אמא.

וחשבתי על זה, ד"א, ואני לא סוגרת.

אני צריכה את המקום הזה בשביל לפרוק.

זה הכל.

זהו.

אני חושבת שזה הסוף.

היה כיף, היה נחמד, היה מצחיק, היה מדהים.

הכרתי כל כך הרבה אנשים, התחברתי עם מלא אנשים בזכות הבלוג הזה.

פרקתי, והרגשתי שהבלוג בשבילי הוא באמת כמו יומן אישי, רק שלא כתבתי בו הרבה.

כבר עברו בערך 3 חודשים.

כל כך קצת זמן, כל כך הרבה דברים, חוויות.

אני מקווה שלא אשכח אף אחד מכם.

ואני רק רוצה להגיד:

תודה.

תודה לכולכם. על התקופה הנפלאה הזאת שניתנה לי.