כולם אומרים , יבוא היום ויהיה בסדר .

אז הנה , זה קרה .

זה היה צפוי מידי , אחרי פוסט קודם הייתי בטוחה בעצמי ,

היו דמעות והיה כאב .

אני מבינה שהרבה יותר קשה לי בלעדייך מאשר איתך .

אני לא יכולה להחזיק ככה, אני תלויה באוויר .

כי אני לא יכולה לעזוב, אבל גם לא להישאר .

אני מקווה שיבוא היום שבו יהיה לי טוב ,

שאוכל לחייך חיוך אמיתי ולא מזוייף.

יום בו אוכל לכתוב אפילו פה ,שקצת טוב לי .

אני עד עכשיו לא מבינה,

איך זה שכשתחום אחד בחיים פגום לך , הכל נפגם .

נושאת עיניי למעלה , מתפללת אליו .

שיביא לי קצת נחת , שיתן לי לחייך .

"מה לקחת כשברחת, כן מה לקחת,

במלחמה הזאת אולי ניצחת, 

מה נשאר לי כשהלכת ?

השארת לי רק מילים מקלט בין הצללים,

ספרים מסודרים ובין החדרים,

השארת לי רק מילים ,זר של מנעולים,

אלוהים השארת לי רק מילים . "

איי איי 3 בלילה, איך אתחיל ?

עד עכשיו רצו לי בראש מיליון מילים שיתארו את ההרגשה שלי ,

אבל ברגע שניצבתי מול המסך וידי על המקלדת - מוכנות לכתיבה רצופה של מילים ,

שיסבירו את השנתיים האחרונות ומי יודע אולי גם יתנו לי סיבה להישאר , הן נעלמו  .

כולם תמיד אמרו לי , שאת לא בשבילי , שאת רעה לי ,

אמרו שאת גדולה עליי - שלא אחזיק מעמד, שאתפורר ומהר .

ליידך ? הרגשתי בטוחה , הרגשתי שאת כאן ליידי ,

הייתי עיוורת , מאוהבת - טעיתי .

הכל תמיד התפוצץ לי בפרצוף,

וכל פעם זה הפתיע מחדש, וכל פעם במסכה שונה .

לא היית את, אבל היית כ"כ כ"כ את .

שנתיים שאני נשבית בקסמייך,

נלכדת ברשתך - בורחת מעצמי .

וזה תמיד כך , להישבר מעט , להיחלש לאט .

חזרתי מיליון פעם על אותן הטעויות , הולכת אותי שולל - דרך ללא מוצא .

נתקעתי .

האגו שלך מנע ממך המון , למדתי עם הזמן להתחשב גם בו,

אבל הוא ? מעולם לא התחשב בי .

שיחקת בי , אבל גם בעצמך .

לא זכור לי ולו פעם אחת שהשארתי אותך לבד ,

תמיד הייתי כאן להקשיב לך, היו תקופות שהיית סגורה .

לא הרפתי ממך, גם לא לשניה .

תמיד חשבתי עלייך , דאגתי לך .

חשוב לי שתדעי שגם היום את האדם הכי חשוב אצלי ,

ובלב ? לא נשאר לשום אדם מקום .

כמה את יפה , איך תמיד אני לא עומדת בפנייך .

איך ידך שהייתה אמורה להיות זו שמקרבת אותי אלייה,

זו שהייתה אמורה לחבק הכי חזק עד שיכאב ,כי הריי אני הקטנטונת שלך ,

הפכה לזו שסותרת , לזו שחורטת על איברי גופי .

איך תמיד היית מעבירה בי צמרמורת קלה במגעך,

צמרמורת שעוברת וחודרת עצמותיי,

ואז שורטת את הלב .

אני לא מבינה איך נשארתי כאן שנתיים,

שנתיים בשבילך , שנתיים שנגזלו ממני .

נשארתי כאן כדי לשמור עלייך , היום - שמישהו אחר ישמור .

אני כועסת עלייך וכואבת ממך , אני אוהבת אותך ודואגת לך .

הנה דמעות ,

החזקתי - לא יכולה יותר.

אני שונאת לבכות, לפחות לא עלייך .

כל השנתיים האלה רצות לי בראש, רגעים שלנו .

היה נמאס לי לחזור כל יום מהבית שלך עם בכי שחונק אותי כל הדרך . 

האגו שלך מנע ממך הרבה,

אפילו את עצמך .

תשמרי לי עלייך , את שומעת ?

אל תשברי מהר, כמו שהיית עושה איתי,

עומדת חזקה ומוכיחה לי שאת לא זקוקה לי .

תתאהבי, זה עושה לך טוב ,

תחזיקי באושר שלך חזק .

ותהיי גאה במי שאת , למרות הכל - את מדהימה .

אני יודעת שתשחקי אותה כאילו לא איכפת לך שאני עוזבת ,

בתוך תוכך יהיה איכפת לך, אפילו קצת ,

אני יודעת, אני בטוחה .

את תהיי מאושרת .

מי יודע , אולי יבוא יום וניפגש ,

כשניהיה גדולות, כשכבר לא אהיה כ"כ קטנה .

זוכרת איך אמרת לי בכל פעם "תגיעי לגיל 18 כבר ."

והיום ההוא ש"חטפת" אותי.

ואת הרגע של הנשיקה הראשונה ב1 בלילה .

וכשהראית לי בשכבה שלי את שמך חרוט שם על אחד הקירות ,

עד היום אני עוברת שם ומחייכת .

ואת היום הולדת שלי כשנסענו לעיר הצמודה,

והתחיל איתי אדם מוזר התעצבנת והלכת ,

ורדפתי אחרייך בכל העיר בזמן שאני צועקת שאני אוהבת אותך .

וכשחרטתי את שמך על היד שלי,

וטיפות של דם נזלו - כעסת עליי, ריחמת עליי, חזרת אליי .

היום בפה מלא אומר, אתגעגע- עד מוות .

את לא מתארת לעצמך מהי משמעות האהבה שלי אלייך .

שנתיים זה אותו הדבר, מהרגע הראשון שישבנו יחד,

על הספסל ההוא מול הבית שלך .

אהבה ללא גבולות- כזו שלא צריך כלום בשבילה וכ"כ הרבה כדי שהיא תתקיים .

נקווה שההחלטה הזו היא באמת אמיתית,

או סתם כמו כל פעם - בשניה שהייתי רואה אותך הייתי נשברת .

היי את , אני אוהבת אותך ,

שמרי על עצמך , אם לא בשבילי - בשבילך .

 http://www.youtube.com/watch?v=eeaC8Iy_Nf0&NR=1

שיר מדהים .

את עוד תחרפני אותי.

מי יודע כמה זמן אחזיק מעמד ככה.

לשמור ולשמור , להפריד ולהוציא החוצה רק תשוקה ,

כי הריי אצלך ? זה כלום.

היי את , את עוד תשברי אותי.

אני על הסף .

אל תתני לי ליפול .