"חלום אהבה כל כך מופלג הוא בצורותיו, שאין כמותו מפליא בקסם דמיונו המשובב"-וויליאם שייקספיר

אז, היום האחרון שלי בתור אזרחית עובדת.

היום הייתה המשמרת האחרונה שלי. לא חשבתי שאני אשרר בעבודה המסריחה שלי לתקופה של 7 חודשים, שלא נדבר על זה שלא הייתי חושבת בחיים שאני אוהב את העבודה המסריחה שלי.

היה לי ממש עצוב, להיפרד מהמנהלת שלי שבחודשיים הראשונים הייתה "הביץ' המגעילה עם תסמונת טרום וסתית מתמדת שפשוט שונאת אותי" שאחרי הפכה ל"בוסית המצחיקה בעלת פיצול האישיות שלי שאוהבת אותי עד עימקי נשמתה".

היה לי נורא עצוב להניח את תג השם שלי על השולחן שלה, ולהיפרד, במיוחד אחרי שהיה לי מאוד מאוד מצחיק היום.

שמחתי שאמרו לי שהתגעגעו אליי, וביקשו שאני אחזור לבקר, כמובן שהבטחתי, אני גם אקיים.
נורא רציתי לשבת עם המנהלת שלי לסיגריה, כמו שהיא ביקשה, אבל כבר נגמרה המשמרת ואמא באה לאסוף אותי, לא רציתי לעקב אותה.

עד ממש לא יותר מידיי זמן היו לי סיוטים מזעזעים מהעבודה שלי וכל מה שרציתי זה להתפטר, בעייתי כשיש לי אופי עקשן כמו של פרד ורציתי להוכיח שאני חזקה מספיק בשביל להישאר.

ובסוף נשארתי,

והיה פנאן,

ועכשיו יש לי כסף, וכסף זה מגניב.

לילה טוב רבותיי.

אני חושבת שיש לי קצת בעיות,

נתחיל בעובדה שאני לא אוהבת את חבר שלי, למשל, שזה דיי חבל לי.

בהתחלה יצאנו, זה היה קצת יותר תמים ונחמד ממה שאני רגילה אליו,

הוא היה הבחור הראשון שלא ניסה להעביר אותי בבדיקת שקדים בדייט הראשון, ולא הראה אף לא שמץ של עיניין שיש מרחק של בסך הכל שני סנטימטרים טובים בין סוף החצאית שלי לכוס שלי בדייט השני שלנו.

הכל התנהל נהדר, הוא הצחיק אותי וגרם לי להרגיש שאני לא מדברת אל בול-עץ לשם שינוי, בשונה לרוב הגברים שאיתם יצאתי.

אבל לצערי אני דיי שקועה בסימפטומי האקס-המיתולוגי-המפגר שלי, שאיתו אגב,

אין לי שום קשר כבר שנה שלמה ועדיין,

עדיין, נקודה.

עוד נקודה בעייתית היא שהגיוס שלי נדחה בקצת מעל לשבוע, מה שאומר

-שיש לי חודש בבית להשתגע, בהתחשב בזה שכבר הגשתי את התפטרותי.

-שאני הולכת להתגייס שיהיה אפילו קר *יותר*

- שיש לי חודש בבית להשתגע (זה מספיק גרוע בשביל לציין את זה פעמיים)

לא נורא, נפיק מזה את המוטב.

ובקשר לחבר שלי, נראה לי שאני אהיה נחמדה, ואסביר לו את הקלישאה יותר מקרוב ויותר טוב,שזה פשוט לא הוא,

יש לי פשוט קצת בעיות.

משהו קטן ממני:

אחרי שהבנתי שהיה נחמד מצידי לפתוח בלוג בלי שלאף אחד אין מושג קלוש על מי אני או מה אני או למה אני,

הבנתי שאולי זה קצת עדיף, לומר כמה מילים.

קוראים לי דר, את השם שלי סבא שלי בחר לי כי הוא מאוד אהב את השם הזה.

"דר" לאלה מכם שלא יודעים, שזה בטח הרוב הגדול, זו צדפה שיש בה פנינה.

אני גרה איפשהו במושב נידח שאני מאוד אוהבת.

אני ילדת סנדוויץ' שמשפחה שכוללת רוב מוחץ של בחורות.

אני בת 18, ובחודש הבא אני מתגייסת להיות לוחמת חילוץ והצלה (פלחה"צ)

מאז שהייתי מאוד צעירה, רציתי להיות לוחמת בצה"ל, ולא בגלל הדעות הפמיניסטיות, אבל זה סיפור אחר, נגיע לזה בהמשך.

יש לי יותר מידי תחומי עיניין, אני שרה, מנגנת, מציירת, מסוגלת להזיז את האוזניים שלי, ומקפלת את הלשון שלי ל6.

בנוסף אני כותבת, ואני אעלה מידיי פעם דברים שכתבתי.

אז זהו,

לוחמות כוסיות במדים,

ושבוע טוב לכולנו.

דר.