ואולי הוא יהיה הבן אדם שבשבילו, החזקת חיים

דור רק חיבק אותי, הוא לא אמר כלום,

יכלתי להרגיש אותו רועד, כי הוא דואג לי?

או כי הוא מבוהל בגלל שהוא מחבק לראשונה בחיוו עצמות?

הבטחתי לו שאני אצא מזה, לו הבטחתי, אבל לעצמי לא,

בראש תמיד היה לי "רזון.. רזון.. תת משקל.. אנורקסיה"

קים: "בבקשה תלך, אני רוצה להיות לבד.."

דור: תבטיחי לי, בבקשה תבטיחי לי!"

קים: "אני.. אני מ..בטי..חה"

למחרת באתי לבית ספר,

לא רציתי להסתכל על אף אחד,

התמקדתי בנקודה, סתם נקודה, שבה אין אף אחד,

לא ילדים, לא מורה חופרת..

<שני מדברת אליי>

שני: "קים.. קים, הכל בסדר?"

קים: "מה? מישהו אמר משהו..?"

שני: "מה יש לך?"

קים: "מה יש לי?! מה יש לך.. את חושבת שלא ראיתי?"

שני: "ראית מה?!"

המורה: "שני וקים, תפסיקו עם הפטפטת!"

שני: "קים תעני, ראיתי מה?"

קים: "אותך, אותך ואת ליאור"

המורה: "עופו מהכיתה, ברגע זה"

<בחוץ>

שני: "אה? אז זה מה שאוכל אותך? זה שהוא עידד אותי, בגלל שעמית עוזב,

בגלל שברגעים שאני הייתי צריכה אותך, את לא היית!"

קים: "אוי באמת.. איזה בולשיט"

שני: "אה, אז מה את רומזת? ש'לקחתי' לך את ליאור?"

קים: "לא רומזת! אומרת!"

שני: "יודעת מה? אני פשוט בשוק ממך, אין נדפקת לגמרי!"

קים: "לכי תזדייני יא חתיכת מטומטמת"

<ליאור מגיע>

ליאור: "שני.. מה קרה?! למה היא רצה ככה?"

שני: "אוף ליאור" *בוכה*

ליאור: "דיי זה באמת מוגזם, כמה אפשר לסבול בגללה?"

שני: "מה אתה הולך לעשות?"

ליאור: "לפוצץ לה את הבועה הזאת, שהיא נכנסה אלייה.."

<ליאור רץ ומחפש את קים, מצא אותה בגן שהיה לא רחוק מהבית ספר>

קים: "מה?"

ליאור: "מה יש לך?"

קים: "לך מפה.. איזה קטע, עוד לא הגעת ואני כבר מתה שתעוף"

ליאור: "אוי באמת.. מה עובר עלייך?"

קים: "דברים.. שלא קשורים אליך"

ליאור: "לא אמרתי שזה קשור אליי"

קים: "אה באמת? וואלה לא שמעתי, בעצם.. אני במילא לא מקשיבה לאף מילה שאתה מוציא"

ליאור: "דאמט! תצאי מהבועה הזאת שנכנסת אלייה,

תביני לא שני ולא אני ולא אף אחד אשמים בשד הזה שנכנס אלייך בזמן האחרון,

את לא אותה קים שהכרתי..

את.."

קים: "אני מה?"

ליאור: "את בדיוק ההפך"

קים: "וואלה.. ו.. ומה זה בשבילך ההפך?"

ליאור: "בן אדם מגעיל, עצבני ודכאוני, שלא הייתי רוצה לפגוש אף פעם"

ליאור הלך, ראיתי שהוא בכה..

ואיך שהוא הסתובב גם אני התחלתי לבכות,

הוא אף פעם לא יביט בי באותן עיניים,

לעיניים שלי? נהיה מבט עצוב..

אנחנו לא נחזור אף פעם,

עצבנית ומגעילה? דכאונית?

מה?!

עברו כמה שבועות, במשך כל הזמן הזה דור היה לצידי,

לידו הייתי אחת שבאמת מנסה להשתקם,

אבל שהוא רק הסתובב..

שני וליאור רק הפכו להיות בקשר טוב מפעם לפעם,

אותי זה אכל מבפנים 3/>

<ליאור אצל שני>

ליאור: "אני לא יכול.."

שני: "אתה לא יכול מה?"

ליאור: "לא יכול לשכוח אותה"

שני: "היא מאוד חסרה לך, הא?"

ליאור: "הכי.. הכי בעולם"

שני: "תצא לעשות סיבוב, תחשוב על זה, אולי תלך תדבר איתה.."

ליאור: "את חושבת?"

שני: "אני בטוחה.."

<ליאור יצא>

קים הלכה למקום בו היא וליאור הלכו יחד בפעם הראשונה,

לשם הגיע דור..

דור: "קים.."

קים: "מה?"

דור: "אני מקווה שאת שומרת על עצמך"

קים: "כן.. בשביל זה באת לפה?"

דור: "אני דואג לך"

קים: "אתה לא חושב שאתה דואג יותר מדי?"

דור: "מאז הנסיעה שלי אני לא מפסיק לחשוב.."

קים: "לא מפסיק לחשוב על.."

דור: "עלייך"

דור התקרב אליי, הרחתי את הבושם שלו יותר מתמיד,

יכולתי לראות את העיניים הירוקות שלו מקרוב - קרוב,

דור באמת היה ילד יפה..

קים ודור התנשקו,

התנשקו ולא היה לקים מושג שליאור בדיוק הגיע לאזור..

זה לא רק בסרטים?

אבל הוא ראה,

ראה ו.. קים הייתה בשלה,

לא שמה לב שהוא שם והיה נראה שרצתה את זה יותר מתמיד