בתחילה זה נראה לי קצת טיפשי... לכתוב בלוג.

לספר על החיים שלי לכל האנשים שסביבי וגם אלו שלא סביבי.

אמנם אני אדם שתופסים אותו כפתוח, אך בתוך תוכי, יש חומה ענקית שמאוד קשה לחדור דרכה, ועל אחת כמה וכמה לנפץ אותה.

הבלוג הזה נכתב במטרה אחת מוצהרת, והיא, להסביר לחברה יקרה, עד כמה היא וחברותינו יקרה לליבי.

אני יודעת שהיא תקרא פה, ותדע שזו אני...

זה בשבילך...

אז כן, אולי לא אמרתי לך את זה מספיק, אך מגיע לך לדעת: אני מאוד מעריכה את הצעד בונה האמון שהחלטת לעשות, לתת לי את כתובת הבלוג, כדי שאוכל להסתכל בו בכל רגע נתון. ואגב, גם אני, שנתפסת אולי כאדם פתוח, שמשתף את כל האנשים שסביבו בחייו האישיים, לא בטוחה שהייתי נותנת כתובת בלוג. (אגב, ברגעים אלו, מתברר שטעיתי). זה כמו להתבונן ביומן אישי. אז כפי שציינתי, הערכתי נתונה לך.

אני קוראת את מה שאת מתארת על תדמית "הילדה הטובה" ותאמיני לי, שאני יודעת על מה את מדברת. מאוד מקרוב. והיו לנו לא נעט שיחות על כך.

אגב, דווקא החלק הזה, עם ההסברים הללו, נותן לי מושג קטנטן למה זה כל כך הפריע לך, שאנשים, שאת לא באמת מכירה, והם לא מכירים אותך או את פרטייך אלא רק חלק קטנטן מתוך הפאזל הגדול והמורכב הזה - האישיות שלך אז אני מתחילה להבין...

אני מתחילה להבין שאולי הייתה זו התפרצות, התפרקות, על הרבה דברים שהתרחשו בתקופה האחרונה, ובאותו הקשר. משהו בגדר "הקש ששבר את גב הגמל". גם לי זה קרה.

אני לא זוכרת אם סיפרתי לך, אבל כאשר ההורים שלי היו בחו"ל וכל העולם, אשתו, אחותו ואפילו גרושתו החלו להתקשר / לבוא ופשוט להיות נודניקים (והכל מדאגה כמובן) עם כל מיני שאלות מעצבנות, "מה איתכם"? "איפה אתם עושים שבת?" "איך אתם מסתדרים בלי אמא ואבא?" וכיוצ"ב.

הרגשתי כמו ילדה נכה. (ועבדתי עם ילדים נכים בשלב כלשהו בחיי, כך שיש שמץ של סיכוי שאני אולי מבינה מה זה להיות ילדה נכה, כזו שכולם מגוננים עליה כל הזמן, כי אם לא, חס וחלילה הילדה תתפרק)כזו שלא יכולה לעשות כלום לבדה. או לפחות יותר נכון לומר (או לכתוב, במקרה הזה) הרגשתי שזה מה שהם חושבים. זה עצבן, תסכל, וגם אצלי ההתפרצות הגיעה - וכמובן שזה קרה לאדם שלא הגיעו לו הצעקות הבנחניות שלי... דודה שלי.

היא באה לבקר אותנו, וכמובן שבדיוק באותו הרגע, חוש הרעב החל לפעול והבטן החלה לקרקר אצל אחותי הקטנה, וכמובן שהיא אמרה שאין מה לאכול והיא מאוד רוצה שניצל (אחרי שבאותו בוקר  שאלתי אותה בערך חמש פעמים, אם לא יותר, אם היא לא רעבה, ואולי כדאי שאכין לה אוכל... אז דודה שלי, כמו דודה טובה, החלה לבשל. בשלב הזה, פשוט יצאתי החוצה עם הטלפון, התקשרתי לחברה טובה ובכיתי מעצבים על כך שאף אחד לא סומך עליי, וכולם חושבים שאני ילדה קטנה. כי אחרת, איך תסבירו את זה ששואלים שאלות כאלו בחורה בת 23?! (בגיל הזה, אמא שלי כבר הייתה אם לשני ילדים וגם את זה לא מפסיקים להזכיר לי).

ונחזור לעניינינו... אמנם אצל כל אדם, הנקודה הסופית, זו שתנפץ את הכל, היא קצת שונה. ובכל זאת, אני מרגישה שאני מתחילה להבין אותך... (אגב, זה חיובי, כי עכשיו זה יקל עליי לא לחזור על זה שוב). ושוב... מצטערת...

את כותבת שאת צריכה חברות. ולדעתי, כשאומרים משפט כזה, זה אומר הכל. אולי יש לנו קצר בתקשורתבאשר לשאלה מיהי חברה וכיצד עליה להתנהג בסיטואציה כזו או אחרת, אך לדעתי, חברה טובה צריכה להתבונן על הסיטואציה, ולנסות לעזור כפי שהיא יכולה. כשאני אומרת "כפי שהיא יכולה", הכוונה היא לכך שאם היא לא יודעת, היא הולכת ומבררת, בודקת, עושה שיעורי בית. זה מה שאני משתדלת לעשות כאשר מדובר באנשים שאני אוהבת ומעריכה. אם אני לא יודעת - אני לא מטאטאת את הבעיה מתחת לשטיח, אלא מנסה להבין, לקבל ידע, מאנשים גדולים ומבינים ממני. כמובן שדרך הבירור צריכה להיות דיסקרטית וכך היה גם במקרה הזה. כשהלכתי למישהי, שהיא בגדר גורם מקצועי עבורי, ואמרתי לה שיש לי חברה ש... ושאלתי מה אפשר אולי לעשות. לוהי דרך בה חברה טובה צריכה לנהוג (לדעתי).

אגב, את אומרת שאמרת לי לא לעשות זאת, אז אולי לפעמים אני כמו ילדה קטנה שצריכה שיאמרו לה הכל במפורש. ובכל זאת, כשאמרת לי במפורש שאת לא רוצה שאשאל, זה היה על משהו אחר, ספציפי, ועליו באמת לא שאלתי. עבר זמן וייתכן שפרח מזכרוני אותו משפט שבו ציינת שאת לא אוהבת ששואלים עליך שאלות. (ושוב, סליחה על כך)

את מדברת על כך שנמאס לך לתת הזדמנויות לאנשים שפוגעים בך שוב ושוב. אז אמנם מערכת היחסים שלנו טעונה, וכבר שנים אנחנו במעיין התקרבות-התרחקות, אך אני עדיין חושבת שלחברות הזו מגיע עוד צ'אנס. אגב, היא כל כך טעונה בדיוק בגלל הסיבה שהצלחנו ליצור קרבה מיוחדת בינינו. (שמת לב שכל פעם שאנחנו רבות, זה לאחר תקופה מאוד טובה של קרבה ושיתוף בינינו?)

אז כן, אני באמת שמגיעה הזדמנות. לי, אבל גם לך, להמשיך ולטפח את הקשר המיוחד שנרקם בינינו במשך השנים הרבות.

בקשר לדבר הנוסף, זה שבחרת לא לשתף בו, אשמח לדעת אותו. למרות שבוודאי יהיה לך קשה לתאר זאת.

את זוכרת שפעם, לפני שנתיים בערך, התקשרתי אלייך ושאלתי מהן התכונות הקשות, הרעות שלי, שאולי פוגעות בסביבה ואולי פגעו גם בך? זה היה בדיוק מהמקום הזה. לצערי, מאוד קשה לי להבחין כאשר אני פוגעת. עד שאני לא נופלת ארצה בחבטה איומה עם קול צורם, לא תמיד אני רואה את שובל הפגיעות שהותרתי מאחוריי. אני יודעת שזוהי נקודת תורפה אצלי, ואני מנסה לשפר את התנהגותי. כאן נכנסים החברים הטובים.

חברים טובים, אם הם באמת כך, תפקידם הוא להיות המראה של חבריהם, לומר להם גם דברים שאולי יפגעו בהם, אך עשויים לשפר את התנהגותם. זה כואב בתחילה, אך יש בסוף פרס ענקי. משהו בסגנון של "מעז יצא מתוק". זה מש שאני מצפה מחברה טובה, ומקווה לעשות כן.

באשר לסיום, אני באמת חושבת שהוא נכון. הוא בא ללמד שהכדור הוא עגול ולא משנה כיצד נסובב / נהפוך את הדברים, בסוף נגיע לאותה הנקודה: תמיד יהיו אנשים שמתבוננים עלינו...

מי ייתן, ותהיה לנו האפשרות להגיע למקום טוב יותר מאשר זה בו אנו קיימות עכשיו.

ותמיד עלינו לזכור - שכדאי לנו לראות כל ירידה כמקפצה לעליה גבוהה, גדולה ואיתנה.

אוהבת אותך מכל הלב.