החיים שלי, על המשקל.

אי לכך ובהתאם לזאת אני אכתוב פה מה שבא לי, כי זה המקום היחיד בכל העולם שבו אני יכולה להגיד את כל מה שיושב לי בלב, בלי להיחשף ולראשונה בחיי גם בלי להיפגע. אז מי שלא מוצא חן בעיניו מוזמן באמת לצאת ולא לקרוא יותר. כי לא אכפת לי.

אני הגעתי להחלטה. וההחלטה שלי היא לרזות. אני אעשה את זה בכל מחיר, בכל האמצעים הדרושים, אני אזיע ואקיז דם. ואני ארזה. אם אני ארצה להפסיק לאכול, אני אפסיק לאכול. אם אני ארצה לעשות ספורט עד שאני אתעלף, אני אתאבד על זה עד הסוף. לא אכפת לי בריאות, לא אכפת לי מה נכון, לא אכפת לי הרזייה שפויה ולא אכפת לי לדפוק לעצמי שום דבר בגוף. אני ממילא דפוקה לגמרי.

אם כולם מוצאים לנכון לשים עליי זין, לזרוק עליי, להתייחס אליי במקרה הטוב כאילו אני אוויר ובמקרה הרע כאילו אני פחות מפסולת אנושית - אז לי בטח ובטח שמותר להתייחס לעצמי בדרך בה אני אבחר, ואם אני יכולה גם להינות מהתוצאות ולהרגיש קצת טוב בסופו של תהליך ההרס העצמי שלי, אז למה לא? אני בעד. אני מכירה את עצמי ויודעת, בטוחה שאני מסוגלת. ואני אעשה את זה שוב. בדיוק כמו שנה שעברה. כדי להוכיח לעצמי שאני יכולה, שיש דבר אחד בכל העולם הדפוק הזה שאני עושה כמו שצריך.

אז הבלוג הזה כאמור, הוא שלי.

ואם יתחשק לי להעריץ רזון חולני ועצמות בולטות אני אעריץ.

ואם יתחשק לי לכתוב כמה היה לי טוב אתמול לא להכניס כלום לפה סתם כי ככה יצא, וכמה חרא, כן - חרא - הרגשתי היום כשאכלתי סלט ירקות, אז אני אכתוב. כי זה הבלוג שלי. ואם אני ארצה להרוג את עצמי או להרוס לעצמי או לפגוע בעצמי אני אעשה את זה, אני אזרוק על עצמי זין וארחם על עצמי כל היום, כי אם אני לא יכולה לעשות את זה פה, בבלוג הפרטי שלי, במקום המפלט האנונימי שלי מהעולם הדפוק הזה, אז איפה כן לעזאזל?

ואם כל זה יגרום לתוצאה ההפוכה ואני אשמין, אז אני אשמין.

לפחות אני אדע שאני עושה, לשם שינוי, בדיוק את מה שאני רוצה.

מי שלא מוצא חן בעיניו יכול לדחוף לעצמו את זה לתחת.

לראשונה בחיי אני יכולה להגיד להגיד בלב שלם, שממש לא אכפת לי.

עברה קצת יותר משנה מאז שפתחתי את הבלוג הזה.

השעה 07:10 ואני יושבת מול המחשב אחרי לילה לבן (אחד מיני רבים) ומנסה לחשוב איך לנסח את מה שרץ לי בראש, ואת מה שאני מרגישה.

אני כל הזמן מסתובבת בתחושה של שכנוע עצמי, או לפחות ניסיון לשכנוע עצמי. אני מנסה לשכנע את עצמי שטוב לי, שאני כל-יכולה, שאף אחד לא יכול לפגוע בי וששום דבר לא ישבור אותי, שלא אכפת לי מכלום והכל עובר לידי, כלום לא נכנס. ונמאס לי. אני רוצה לחוות את כל התחושות האלה שכתבתי כאן, לא רק לשכנע את עצמי שאני מרגישה ככה. נמאס לי מהידיעה שאם אני רוצה להרגיש שבאמת לא אכפת לי מכלום, אני צריכה לשתות אלכוהול, ואז האלכוהול הזה מוביל אותי לחשוב על כל מיני אפסים שפגעו בי לאחרונה. נמאס לי.

אין לי שום דבר שמגדיר אותי, שום דבר שהוא רק שלי, שום תחום התעניינות, שום תחביב, שום דבר שאני טובה בו. ולא, אלכוהול לא נחשב, וסקס מזדמן עם גברים מזדמנים בהחלט שלא נחשב.  נמאס לי מהעובדה שאני נותנת לדברים שטחיים להגדיר אותי, נמאס לי מהעובדה שחזרתי להיות בחורה הרבה יותר שטחית עם הרבה פחות אופי ותחומי עניין מזו שהייתי שנה לפניי, אני לא אמורה להסתכל שנה אחורה ולקנא או לרצות לחזור להיות מי ומה שהייתי אז. אני אמורה להתבגר, ללמוד כל הזמן, להשתנות לטובה.

שנה אחורה הייתי מעל 10 קילו יותר.

זה הרי היה ברור שזה יגיע לזה, לא? ואין מקום יותר טוב בשבילי מאשר הבלוג הזה לדבר בו על עניין המשקל. פה אף אחד לא יודע מי אני, ואני יכולה לכתוב מה שבא לי, מה שיושב לי על הלב באמת, בלי שישפטו אותי, כי גם אם ישפטו אותי זה לא יפריע לי, כי אף אחד לא באמת מכיר אותי פה. פה אני יכולה להיות הכי אמיתית שיש, אני יכולה להיות אותו סוג בן אדם שאני האמיתית תמיד מעמידה פנים שדוחה אותה.

אני מתגעגעת לכל זה.

לתחושת הריקנות התמידית. לתחושת השליטה. למחשבות המקולקלות. לקולות בראש שאי אפשר להשתיק. לעצמות הבולטות. אני מתגעגעת ללהיות מופרעת, סוג של. כן.

חשבתי שזה כבר מאחורי, חשבתי שהתבגרתי והבנתי מה נכון ומה לא. ומצד שני גם חשבתי שאני אוהבת ומקבלת את עצמי, חשבתי שהפכתי להיות בחורה רצינית, כזו שתחכה למערכת היחסים הרצינית כדי לשכב עם גבר ולא תזוז מילימטר מהערכים שלה. חשבתי שיש לי ערכים. אז שוב, טעיתי. ביותר ממובן אחד. ונמאס לי שאני לא מצליחה לתקן. נמאס לי שאני יודעת מה הדרך לתקן אבל אני כבר כמעט שנה מעמידה פנים שאני לא קולטת, מעלימה עין, מזיזה את הראש הצידה. לא עוד.

עברו שבועיים וחצי מאז שהחלטתי לפתוח מחברת מעקב חדשה, רביעית או חמישית במספר. שבועיים, ושום דבר לא קרה. נכנסתי קצת לקטע של הריצות שוב, חזרתי קצת לכושר. אז לפניי שבועיים זה היה 4 ריצות בשבוע ועוד פעם אחת (די עלובה יש לציין) על ההליכון. שבוע שעבר זה כבר הסתכם ב-3 ריצות באותו שבוע. היום יום רביעי בשבוע השלישי ועוד לא יצאתי לרוץ אפילו פעם אחת. כמה בולמוסים היו בתקופה הזאת? אני מנסה שלא לספור. כמה הקאות? האחרונה הייתה רק לפני שעתיים. כמה פעמים הסתכלתי במראה ו...אני לא אגיד הייתי מרוצה, אבל איכשהו הסכמתי עם מה שאני רואה שם? 0.

זה לא ייתכן שכל שבוע ייפתח בבולמוסים 'כי זה הרי תחילת שבוע וממילא אין דברים לעשות או אנשים לראות' וכל חמישי-שישי אני לא אוכל כלום, ואתפרק בשבת על כל האוכל שאמא מכינה, גם על זה שאני לא רוצה - ואז אתבייש לצאת מהבית. זה לא קשור לזה וזה לא אמור להיות קשור.

זה קשור לאיכות חיים, לבריאות שלי, לרצון שלי באמת ובתמים פעם אחת לאהוב את מה שאני רואה במראה. בערגה שלי לאהוב את עצמי. בטוב שאני באמת חושבת שמגיע לי, ואני פשוט לא מצליחה להושיט יד ולהשיג אותו לעצמי.

מה שהכי קשה בכל זה הוא הידיעה שאני יכולה, שעשיתי את זה כבר. אז למה, למה לעזאזל אני לא מצליחה לעשות את זה שוב?

אולי אם זה יהיה כתוב פה, שחור על גבי לבן. ולא אכפת לי גם אם אף אחד לא יקרא את זה. אבל כל עוד זה כתוב פה - האם זאת מעין הצהרה אילמת, הסכם כלשהו שלי עם עצמי, הוכחה לכך ש-הנה, אני אעשה את זה.

והפעם זה יהיה עד הסוף.

נתתי לעצמי את כל הזמן שבעולם עם כל האופציות השונות, בלי מחברות, בלי שליטה מוחלטת, בלי ספורט (בהיעדר ברירה עקב פציעה), בלי לשמור. שום דבר, אבל כלום - לא עובד כמו שזה עבד.

אני לא יודעת בדיוק איך אני אפעל. אני צריכה לתת לעצמי כמה ימים להתרגל לרעיון. אני מפחדת לאכזב את עצמי שוב, אני במצב מאוד פגיע כרגע ואם אני אכתוב פה רשימת "חוקים" ו"כללים" שבסוף אני אתקשה לאכוף - אני לא בטוחה שאעמוד בזה.

מה שבטוח הוא שהפעם אני אצליח, לא יודעת איך או למה. אבל אני אצליח. כי אני חייבת. כי עשיתי את זה כבר בצורה כל-כך מושלמת, וזה היה כמעט בלי ששמתי לב. עד כדי כך קל זה היה. ואני מאמינה בעצמי, כי אני חייבת, את הדבר האחד הזה אני חייבת לעצמי, בזה עוד יש לי אמונה בעצמי, וזה מה שמחזיק אותי כאן כרגע. בעיקר עקב הידיעה שאני כישלון בכמעט כל תחום אחר שקיים בעולם הזה.

הדברים הברורים שאין לחרוג מהם, או במילים אחרות -החוקים הבלתי מוגדרים (כרגע):

*ספורט. הרבה ספורט. כמה שיותר ספורט.

*בלי משקאות שהם לא מים/תה/קפה עם טיפה חלב. שום סוכר לא נוגע לך בשתייה.

*כמות מעטה ביותר של קלוריות, בהמשך אחליט בדיוק כמה.

*לפתוח מחברת מעקב ולא לחרוג ממנה ולו ביום אחד. כל חריגה בשלב כזה היא קטלנית.

*לא לאכול ברגע שקמים. לא לאכול בלילה.

בהמשך אני אעשה את זה בצורה קצת יותר מסודרת.

נכון לעכשיו עקב חזרתי לבלוג הזה יש בה מספיק כדי לעודד אותי, אולי אפילו עד כדי שאני אצליח להירדם.

3>