יאיר, ניו יורק, הבלוג

[פוסט לזכר האינטלקטואל הפוליטי ארווינג קריסטול. פורסם במקור במגאזין הרשת 'אחר' ז"ל]

בקיץ 2009 סיימתי לכתוב את המאמר. נשארה רק קצת עבודה על הרפראט, שממש לא עמד בקריטריונים אקדמיים. לא היתה עם זאת התלבטות לגבי האיש אליו זה צריך היה להישלח. היתה רק כתובת אחת: ארווינג קריסטול, וושינגטון די.סי. רק הוא. קריסטול כבר לא היה ילד, ולא ידעתי מה מצבו הבריאותי, ולכן איתרתי גם כתובת של קרן וושינגטונית אותה גרטרוד הימלפרב, אשתו, אינטלקטואלית ואקטיביסטית בפני עצמה, הריצה. התכוונתי לשלוח עותק גם דרכה, ליתר ביטחון.

*

מאז שאני זוכר את עצמי ניסיתי להבין איך העולם עובד. היתה לחקירה מטרה כפולה: גם להבין איך קרה לי מה שקרה, וגם בשביל להתמודד עם זה. להבין משהו זה, במובן מסויים, קצת לשלוט בו. זה נותן איזושהי הרגשת עוצמה, שקצת מפצה על העוצמה הממשית החסרה.

זה לקח שנים, ולבסוף הבנתי.

מאחר שהחקירה נסבה על הרוע האנושי, המימצאים, מטבע הדברים, עסקו בגילגולי האתיקה האנושית, אם תרצו, בתולדות העיקר היהודי 'את השנוא עליך לא תעשה לחברך'.

כדרכי, בחרתי להעניק לידע צורה של סיפור. סיפור בן שלושה חלקים. דרמה. דרמה גדולה, מקושטת, כמו ערבסקה, בדרמות משנה קטנות.

החלק הראשון התחיל לפני מיליוני שנים, והיה ביולוגי ואנתרופולוגי. הוא תיאר את היווצרות ההכרה האנושית, קפץ קדימה לראשית הביות, לחברות הראשונות של הרועים ועובדי האדמה, לערי הממלכה המסופוטמיות, לעבדות הנרחבת, הסיסטמתית, ששררה בהן, לראשונה בהיסטוריה, ואז לתגובת הנגד לעבדות הסיסטמתית הזאת, תגובת נגד שננקטה על ידי העברים-הישראלים, שהיו במקום המתאים בזמן המתאים - יצירת האל המונותיאיסטי הראשון ויצירת האתיקה האנושית.

החלק השני תיאר את המצוקה אליה נקלעו העברים-ישראלים בעקבות המצאת האתיקה, והוא היה היסטורי-פסיכולוגי. במרכזו עמדה ההיווצרות של תופעה אנושית בעלת שלוש פנים - 'אשמה', 'האשמה', וה'שעיר לעזאזל', כתגובה לדיסונאנס הבלתי נסבל שהביאה בכנפיה האתיקה הצעירה שזה אך נולדה, והפיכת התופעה משולשת הפנים למרכז ההויה האנושית.

החלק השלישי הביא את סיפורי אל ההווה, והיה בעיקרו פוליטי. הוא הסביר את תופעת ה'רוע' אותה אנו רואים סביבנו בכל מקום, ובמוקדו עמדה הקורלציה ההפוכה, הבלתי מתקבלת על הדעת, בין פרוגרסיביות פוליטית ובין נכונות לקחת אחריות על חיינו.

מי שרוצה את הסיפור המפורט - הוא כאן.

מצוייד בסיפור שהסביר הכל, מצאתי את עצמי תוהה: או קיי. הבנת. מה עכשיו?

היה לי ברור שזה סיפור חשוב ושימושי, ושכדי להפיצו אני צריך שותפים, אך כאלה לא נמצאו. מי שראה לא ממש קלט. לא ממש הבין את הביג דיל.

האמת, ההסבר לכך שרוב אלה שנחשפו לא קלטו, היה גם כן חלק, אפילו חלק מרכזי, של הסיפור, אך גם ההבנה הזאת לא סייעה. עדיין הייתי צריך שותפים.

פרויד, יהודי גמור, הבין, כך חשתי, אך לא עד הסוף. הוא מת שנתיים לפני ועידת וואנזה, כך שאת מלוא עוצמת הרשע הוא החמיץ, למזלו. בכך, לצערנו, החמצנו אנו את התובנות החדשות שהיה מן הסתם מוסר לנו, בעקבות השואה, באשר לטבע האדם.

אורוול הבין. בהחלט. אך גם הוא מת מזמן, ולעזור לא יכול היה.

הייתי אז כבר באמריקה, וגוגל כבר התחילה, אז נעזרתי בגוגל.

הסתבר, כמו שתמיד מסתבר עם גוגל, שכן יש פה ושם אנשים שמבינים מה אתה רוצה. קומץ, אך יש. קראו להם נאו-קונסרבטיבים, נאוקונס, וכל אלה שהחזיקו בעמדות פרוגרסיביות כמו שלי, תיעבו אותם עד אין קץ.

אך לי דווקא היתה אליהם סימפטיה.

הכי חיבבתי את שני זקני השבט הניאוקוני, פודהורץ וקריסטול.

על ארווינג קריסטול, שנודע כ 'סנדק של הניאוקונס', כינוי שנטבע ב 1979 על ידי האסקוויר, הייתי רוצה להרחיב בפוסט זה.

יליד 1920, ברוקלין, הוא אמנם היה כמה שנים צעיר מאבא שלי, אך בכל זאת קצת קלטתי אותו כמין 'דמות אב'. בקטע האינטלקטואלי, הכוונה. הוא החליף המון עמדות במהלך חייו, ובהחלט לא עם כולן הסכמתי, כגון הכבוד שרחש לפטריוטיזם, הסימפטיה שלו לטקסים דתיים, השמרנות שלו בנושאי משפחה וסקס.

לא רק אני לא הסכמתי איתו בנושאים מרכזיים. הוא עצמו לא הסכים עם רבות מעמדות העבר שלו, וניפנף בכך בגאווה מהולה בהומור עצמי: "מאז שאני זוכר את עצמי", אמר, "הייתי ניאו משהו: ניאו-מרקסיסט, ניאו-טרוצקיסט, ניאו-ליברל, ניאו-שמרן ומבחינה דתית תמיד ניאו-אורתודוקס. אפילו כשהייתי ניאו-טרוצקיסט וניאו-מרקסיסט. בסוף אני אהיה פשוט ניאו, רק ניאו. זה הכל: ניאו-מקף-שומדבר".

נדמה לי שהאמירה הזאת מבהירה למה כל כך חיבבתי אותו.

הוא היה דוקטרינר נוקשה שבכל רגע נתון נלחם בלהט על איזושהי עמדה, כשהעמדות עצמן, כאמור, מתחלפות. ההסבר לפרדוקס לא טמון היה ביכולתו האינטקטואלית הכבירה. היתה לו יכולת אינטלקטואלית כבירה, אך לא בהכרח גדולה משל ענקים כסארטר וחומסקי. הנקודה היתה הנכונות שלו להפנות את היכולת האינטלקטואלית הזו לא רק החוצה, אלא גם פנימה, כלפי העמדות של עצמו. זו יכולת נדירה. הרבה יותר משמקובל להניח. את האינטלקט שלנו האבולוציה יצרה ככלי נשק, אך בפירוש לא ככלי נשק כנגד 'האני' שלנו.

החקרנות, יש שיאמרו האגרסיביות האינטלקטואלית שלו הביאה אותו די מוקדם לכפור באמונות המרקסיסטיות שהיו הבון-טון של החוגים הפרוגרסיביים (עם מרכז הכובד היהודי, כמובן), אך הבעיה היתה שהוא לא נעצר שם. כמישהו שאין אלוהים בליבו הוא המשיך הלאה, לשלב הבא, המסוכן באמת - לעימות עם הליברליזם עצמו. עם הביקורת של הליברלים על 'הממשלה', 'המימסד', 'השיטה', לא היתה לו בעיה. לעומת זאת אל אי היכולת הנפשית שלהם (אותה הוא ראה, בטעות, כבאג אינטלקטואלי) להתייחס בסקפטיות לעמדות של עצמם מחד, ולקחת אחריות על המציאות מאידך, הוא התייחס בבוז, וכך מצא עצמו עד מהרה מקים, יחד עם עוד קומץ, קבוצת נון-קונפורמיסטים שקראו תגר על הנון-קונפורמיזם 'הרשמי', החלול, הריק מתוכן, נושא שם הפרוגרסיביות לשוא, שנקרא 'השמאל'. ביותר משמץ אירוניה כינו חברי הקבוצה את עצמם 'נאו-קונסרבטיבים', כינוי שסתר את עצמו מיניי וביי.

'הבגידה' במימסד של כנסיית השמאל גררה תוצאות קשות - הניאוקונים הפכו מנודים, מוקצים, בקרב החוגים האינטלקטואליים הנחשבים, האליטות התרבותיות, האקדמיה, המדיה. למרבה הצרה, מאחר ולאמיתו של דבר בעומק ישותם הם כן נותרו עדיין, אחרי ככלות הכל, חבורת ליברלים, אף אם 'ליברלים שכוייסו על ידי המציאות', וחמור אף יותר, היו יהודים ברובם, הם נדחו, בו זמנית, גם על ידי השמרנים 'המקוריים' שעימם, האמת, היה להם מעט מאוד משותף.

אבל כידוע, להיות במיעוט לא אומר בהכרח שאתה טועה... וגם להיות מצורע ונרדף ושנוא לא אומר בהכרח שאתה טועה... כמעט הייתי אומר נהפוך הוא... אנשים מטיבם הם רודפי צדק, אך מדובר קודם כל בצדק לעצמם, ולאחרים רק במידה וזה לא כרוך בויתורים וקורבנות אישיים גדולים מדי... והם ממש כועסים כשמישהו אומר להם שגם אצלם יש אנוכיות ואכזריות... תבדקו את הביוגרפיות של ירמיהו, מיכה, עמוס, ישו, ותראו שאני צודק...

ירמיהו בחצר המטרה

ירמיהו, מיכה, עמוס אני אומר לא במקרה. ככה אני רואה את הניאוקונים. נביאים מודרניים.

ללא ספק היה אצל קריסטול משהו אליטיסטי-בולשביקי. אף שהוקיר את הקומון-סנס והאינטואיציה של האנשים הפשוטים הרבה יותר משל האינטלקטואלים, גם באנשים הפשוטים הוא לא ממש בטח. ממלחמת העולם השניה, בה פגש לראשונה, ב'חיים האמיתיים', את ה'עמך' האמריקנים מהמערב התיכון, האנטי-תיזה של ניו יורק 'היהודית' שלו, הוא יצא עם אבחנה קריסטולית אופיינית (כלומר אבחנה לחלוטין לא צפוייה, ועם זאת מעמיקה ומשכנעת) - "רק המשמעת הצבאית הנוקשה מנעה מהאנשים האלה [חבריו האמריקאים 'הרגילים'] לבזוז, לאנוס ולרצוח", אבחנה שהיתה מכוננת בעיצוב השקפת עולמו. למעשה, גם התמיכה ההולכת וגוברת שלו במסגרות הדתיות נבעה לא רק מהתקדמות גילו, אלא גם מראייתו את הטקסים הדתיים כמחסום היחיד מפני הפראות הטבעית של בני האדם, ועם זאת, עד הסוף לא התברר: האם הוא עצמו בכלל האמין באלוהים?

העיתונים שייסד, ערך וכתב (כגון האנקווירי, הפאבליק-אינטרסט, הקומנטרי) היו מעוטי תפוצה, וזה לא הטריד אותו. בעיניו איכות הקוראים היתה חשובה ממספרם. "עם תפוצה של כמה מאות עותקים", אמר, "בהחלט אפשר לשנות את העולם".

וזה מה שהוא אכן עשה. על אף חוסר הפופולריות החברתית של הנאו-קונסרבטיבים עצמם, העמדה שלהם נחלה הצלחה מסחררת (כמובן, אף פעם ללא קרדיט), ואת המשפט הבא אני אומר בראש צלול, ועם כל האחריות:

תוכנית הפעולה הניאוקונית, 'אתיקת הנביאים בפיך ובלבבך, ומקל החובלים העבה בידך' כבר עברה את נקודת האל-חזור במבצע ההשתלטות שלה על העולם. אני משוכנע גם שבטווח ההיסטורי יתכנס העולם אל קונצנזוס של הערכה חיובית להשתלטות הזאת, אף שלא מדובר בדיל הניו-אייג'י של ישעיהו 'וגר זאב עם כבש', אלא בגירסה הרבה יותר ירודה, כנראה המקסימום שהאנושות הכל-כך-לא-מושלמת שלנו אי פעם תהיה מסוגלת לעכל בלי להקיא.

החיבור הבלתי אפשרי הזה של חזון הנביאים האתי עם ראייה מפוכחת לגמרי, נוקבת, אכזרית, של טבע האדם, היה מה שחיפשתי. בעיקרו של דבר, זו היתה גם השורה התחתונה של תחקיר החיים שלי, אף אם מה שהם איתרו באופן כה מדוייק היה רק נקודת התורפה (השמאליות המזוייפת), לא גורמיה.

הזהות הזו לא היתה הסיבה היחידה לכך, עם זאת, שהחלטתי לפנות דווקא אל קריסטול. עם קריסטול, מלבד הדמיון בנאראטיב המרכזי, חשבתי שעשויים להתגלות עוד קשרים. וזה גם לא היה רק הקשר היהודי שהופיע, במובהק, גם אצלו וגם אצלי. זה היה משהו יותר מזה. משהו אישי. חשבתי, ועדיין אני חושב, שהיה סיכוי רב שקריסטול הכיר אישית את הדוד שלי ג'ו. אתם יודעים איך זה ישראלים... תמיד מנסים לקדם משהו דרך קשרים...

את השנתיים 1934-1935 ג'ו בילה באזור ניו יורק. חלק גדול מפעילותו היתה לצנינים עבור המימסדים הניו יורקיים של שנות השלושים, כך שחלק לא מבוטל מהשנתיים הללו הוא בילה בבתי סוהר. הוא התלבט בין הסוציאליסטים, הטרוצקיסטים, והקומוניסטים, ולבסוף בחר באחרונים, בעיקר בגלל שבניגוד לאחרים, הם ממש עשו, למען העובדים, השחורים, היהודים.

קריסטול הניו יורקי היה אז בן 15 בלבד, צעיר מדי לפעילות פוליטית, כאילו, אך לא באמת – מדובר בגיל מכונן, בו האינטלקט והלהט האידיאליסטי בשיאם. שנתיים אחר כך, ב 1937, יצא ג'ו למסע שלו לספרד, ממנו לא שב, ובדרך עבר בניו יורק, יחד עם עוד עשרות. קריסטול היה אז בן 17. האם נפגשו אז? איני יודע. אין לי ספק, עם זאת, שזרם הצעירים הנון-קונפורמיסטים, חלקם הגדול יהודים, שעבר בתקופה זאת דרך ניו יורק בדרך לספרד, חלק גדול מהם, כמו ג'ו, ללא שוב, חרת רישום עז בקרב נערים ניו יורקיים פרוגרסיביים, אידיאליסטים, מלאי להט, כקריסטול.

נדמה לי שההסברים הללו מבהירים מדוע התכוונתי לשלוח את המאמר דווקא לקריסטול מייד כשאסיים את הרפראט. בפועל, בסופו של דבר, המאמר לא נשלח.

ב 18 לספטמבר 2009 בישרה התקשורת על מות ארווינג קריסטול מסיבוך של סרטן ריאות. האם היה קורא אם לא היה חולה? איני יודע. כשכוחותיו היו עימו שיחרו לפתחו אנשים גדולים ממני.

קריסטול עם ידיד

ואם היה קורא, האם היה עונה? מסייע? גם בזאת כלל איני בטוח. נושאים רבים, כאמור, ראיתי אחרת ממנו. הוא היה אמנם הרפתקן אינטלקטואלי בלתי נלאה, אך האם בגיל 89 עדיין היה פתוח לעוד הרפתקה?

כך או כך, האיש נפטר מן העולם, וחבל על דאבדין.

במקרה שלו אפשר לאמר בלב שלם:

מורשתו לא עברה מן העולם. מלוא כל הארץ עוד תהיה כבודה.

[נכתב במקור למגאזין הרשת 'אחר' ז"ל]

בתקופת הלימודים באוניברסיטה היו לי הרבה מורים, אך רק משניים מהם באמת למדתי, ואחד מהם היה ארי, שלימד בשלוחת האוניברסיטה ב'אורנים'. הוא היה בן למשפחה ציונית דתית אריסטוקרטית, חוזר בשאלה שנשאר צמוד לשורשים הישיבתיים, אמן, ואינטלקטואל אמיתי, כלומר אדם שחותר כל חייו לדעת, ועם זאת מודע כל רגע לארעיות, לחלקיות הפאטתית, של ידיעתו. ומלבד כל אלה הוא גם היה איש שאי אפשר היה לא לאהוב.

הקורס היה על רבי אליעזר ורבי יהושע, וכדרכם של דיונים חז"ליים גלש לעוד חכמים. מטבע הדברים, במקום כמו 'אורנים' הדגש היה על ה'מפא"יניקים', כשרבי יהושע מככב, ולא בכדי. בדיונים עלתה גם, פה ושם, דמותו המיוסרת של 'אחר', אלישע בן אבויה, ואף שלא היה בפוקוס הקורס, חשתי שלו נתונה האהדה האמיתית של מורנו, שבמובנים מסויימים דמה לו מאוד – שניהם מרדו בהשקפה האוטוריטרית הדתית בה גדלו מילדות והפכו לאפיקורסים, אך אני חשבתי עם זאת שמדובר ביותר מזה – שבאמת 'אחר' היה לא רק בן דמותו של המורה, אלא גם זה שסלל לו את דרכו.

כידוע על פי גדולי היהדות העיקר האלוהי הגדול הוא 'את השנוא עליך לא תעשה לרעך'. ואין חולק גם על כך שאל עולם נטול-אתיקה היתה היהדות העברית-ישראלית זו שהחדירה לראשונה, באמצע האלף השני לפנה"ס, את העיקרון האתי המגולם במשפט המכונן.

אלף שנים אחר כך הורמה תרומה שניה, נכבדת לא פחות, לאנושיותנו, הפעם מהאגף היווני של הים התיכון, שגם עליה אין איש חולק: הפרדיגמה הפילוסופית, שבמרכזה ההנחה שרק ההכרה האנושית מאפשרת להבין את המציאות, וכך, במובן מסויים, גם לשלוט בה. אם תרצו, בצד האתיקה היהודית, הרגל השניה עליה ניצב ההומניזם המודרני של ימינו.

אפיקורוס

שני הרעיונות, באופן טבעי, ניצבו על מסלול התנגשות, אך היו כאלה שסברו שאפשר לחברם.

האיש שניסה לעשות זאת הכי ברצינות, לשיטתי, היה אלישע בן אבויה, ועל כך נענש קשות, נודה, הוחרם, והפך ל'אחר'. הניסיון נראה אם כן, על פניו, ככושל, אך בחינה מדוקדקת מגלה שלא כך היה.

אף שאחר עצמו נודה, הרעיון הנון קונפורמיסטי, החתרני, של עליונות ההכרה האנושית, הוחדר, תודות לו, אל תוך הקודקסים היהודיים האורתודוקסיים ביותר, וזה התבצע, מן הסתם, אף אם באורח 'נסתר', על ידי תלמידיו ותלמידי תלמידיו, בראשם רבי מאיר, 'הסטנדרט המשנאי', ורבי יוחנן, הרוח החיה של התלמוד הירושלמי, שידועים היו בחיבתם ל'חוכמה היוונית'. בימי הביניים קיבל החיבור היהודי-יווני לגיטימציה של גדולי הרבנים, ובעת החדשה הפך לא רק לתשתית היהדות הפרוגרסיבית, אלא לתשתית ההומניזם המודרני בכלל, אותו רואים אנו אל מול עינינו הולך ומשתלט על העולם.

שפינוזה

אך מעבר למימד האינטלקטואלי-רוחני, חשתי, מדובר היה כאן גם במימד הרגשי. אין לי ספק שהתהליך אותו עוברים חוזרים בשאלה אינו רק אידיאולוגי, אלא גם, אולי בעיקר, אקט טראומטי של קרע. של מרד. של ניפוץ המבנה ההיררכי האוטוריטטיבי שבשר מבשרו הם היו, ותמיד ייוותרו. וההיבט הרגשי הזה דיבר אלי כל כך כי אני עצמי עברתי אותו, אף אם אמנם במקרה שלי לבשה האוטוריטריות כסות אתית, לא דתית. (הקירבה הזאת, למעשה, היתה סיבה מרכזית לכך שכשנתקלתי באתר הזה [אתר מגאזין 'אחר'. י"צ] ביקשתי להצטרף אליו).

נדמה לי שכל זה מסביר מדוע חשבתי שאם מסתכלים אחורה אל המשעול בו צעד מורי ארי, מוצאים בו ניצב, בנקודת ההתחלה, רכוב על סוס, בודד, אבוד, את 'אחר'.

לפני מספר שבועות התווסף לקשר הזה עם 'אחר' עוד רובד, וזה קרה בעקבות הידיעה הטראגית על פרשת הרב אלון.

לא הכרתי את הרב ולא איש מתלמידיו, אך הכרתי את האח ארי, שכאמור אי אפשר היה לא לאהוב, ולא יכולתי לא להרגיש את הכאב בו נתון הוא בימים אלה. כשאני כותב זאת עכשיו עומדות בעיני דמעות.

הפרשה חיברה אותי למימד נוסף לא רק של 'אחר', אלא גם, מן הסתם, של ארי, שלי, וכנראה של כל אדם באשר הוא אדם.

באשר לרב מוטי אלון עצמו אין לי זכות דיבור. מדובר בדיני נפשות שכבוד וזהירות מופלגים יאים להם. רק זאת אומר: אני בטוח שהאיש יידון לכף זכות, לא רק בהיבט היורידי, אלא גם האנושי. אין לי שום הוכחה לכך חוץ מהיכרותי עם אחיו, אך עבורי, כמו שיש זכות אבות, יכולה להיות גם זכות אחים. זו לא אמירה שתהיה קבילה באיזשהו בית משפט, אך בשבילי היא קבילה.

כן מותר לי לדבר על האספקטים הכלליים של הפרשה.

אוטוריטריות היא אוטוריטריות, ומ'אחר' למדנו שתמיד כשיש אוטוריטריות יש גם אופציה של מרד, הפתוחה לכל מי שמוכן לשלם את המחיר.

לאוטוריטריות אינסוף וריאציות, ובמקרה של הרב אלון מדובר היה באוטוריטה דתית, כשאיסוריה מכוונים למיניות, עם דגש על המיניות ההומוסקסואלית.

בגדול, היחס של הדתות המונותאיסטיות למיניות האנושית הארצית, הממשית, עם המיגוון האינסופי שלה, עם פראותה משולחת הרסן, עם חייתיותה, היה מאז ומתמיד עויין.

אין תימה בכך.

ההמצאה הגאונית בת 3500 השנים של רודנות האל המונותיאיסטי היא שאיפשרה את הגושפנקה הבלתי ניתנת להפרכה שדרושה היתה כדי לקדם אג'נדה אתית-הומניסטית (במקרה הטוב) או כדי להגן על איזו שהיא פריבילגיה של מישהו במקרה הרע.

בשני המקרים עוצמת כוח הטבע הכביר הקרוי 'מין' לא יכלה לגור בשלום ביחד עם האוטוריטה של השליט העליון האלוהי, ועל כן נידונה לדיכוי.

גברים שהעזו להעביר את מרידתם בהפרדת המיניות מהדת מן המישור הסימבולי אל המישור הפיזי, כיעקב פרנק השבתאי, גורשו בחרפה מהיהדות.

נשים שמרדו בהפרדה הזאת כונו 'מכשפות', והועלו על המוקד, לכל אורך ההיסטוריה המונותיאיסטית, מתקופת שאול המלך ועד משפט סאלם במסצ'וסטס בסוף המאה ה 17

אף כי בנושא המיניות אין מדובר על איסורים יורידיים, אלא 'רק' על איסורים דתיים, אין המדובר, עבור אדם דתי, באיסורים חמורים פחות. בעיניים של הומניסט אתאיסטי, לעומת זאת, מבצעות הדתות המונותיסטיות במיניות האנושית מעשה כפייה, אונס, מעשה סדום, אם תרצו, שהדעת אינה יכולה ואינה רשאית לסבול. בהגדרה, הומניסט אתאיסטי מבסס את אמונתו על העיקר 'לא תעשה לרעך את השנוא עליך', אך את המעשה המיני, על כל סוגיו, כל עוד נעשה הוא בין אנשים בוגרים, מתוך הסכמה הדדית ומתוך רצון חופשי, אין הוא רשאי, לשיטתו, לראות כמעשה 'לא מוסרי'.

איני מאמין שיש דתי חושב אחד שיכול לא לראות שעירבוב מרכיב המין אל תוך הקוקטייל האתי הוא שעטנז של מין בשאינו מינו שאינו ניתן להגנה לוגית.

הדתי החושב, עם זאת, תמיד מוצא בכל זאת דרכים ליישב את הסתירה הבלתי ניתנת ליישוב, דרכים שעשויות להיראות מופרכות בעינינו, אך הגיוניות בעיניו, ובעניין אישי כמין זהו המבחן היחידי הקובע.

'אל תשפוט אדם עד שתגיע למקומו', ואת מקומו האמיתי של האדם רק האלוהים יודע. לא לנו המשפט.

[סיפור של שאנון מודי, ידידה ושכנה ממאסטיק ביץ', ניו יורק. פורסם לראשונה במגאזין הרשת 'אחר' ז"ל]

"אני רואה את הפרווה שלך", אומרת בתי, שולחת את אצבעה אל בית השחי שלי. בלילה, בחדר האמבטיה, כשאני מגלחת את בית השחי, היא מתלוננת, חושבת שמדובר בבזבוז נורא. התנגדותה מבוטאת ביבבה המלווה בהתזת מי אמבטיה בחבטות ידיים, אצבעותיה מכווצות.

סאדי חסרת סבלנות. היא לא יכולה לחכות כבר להיות טינאייג'ר, בגלל שיער הגוף שסוף סוף יהיה לה. היא רוצה להיות מכוסה ב”פרווה”. כמו יגואר, החיה המועדפת שלה. "כמה שנים עוד יש עד שיהיה לי שיער גוף?" היא שואלת. "שבע", אני עונה. "מיאו!".

לא מכבר סאדי החליטה - מה שהיא באמת מעדיפה להיות זה יגואר, ובמקביל גם ילדה אנושית. היא מרגישה עם זאת שזה לא פייר שלעולם לא יהיה לה זקן. זיפים שחורים המצויירים על פניה באמצעות איי-ליינר הופכים לרוטינה יומית. היא לא עוזבת את הבית בלעדיהם. בסופרמרקט היא מחייכת, עיניה פעורות בתדהמה, אל קופאית עם חתימת שפם על השפה העליונה העושה לנו חשבון. היא מנסה להביע את התרגשותה מהמראה הנדיר, גברת עם שפם, אך מושתקת באמצעות כף יד המונחת בעדינות תקיפה על פיה.

תחפושת חתול שאני מביאה מעוררת את התרגשותה. היא עוטה אותה ומתחילה מייד לשחר לטרף, לארוב לחתול שלה "טרזן" במסתורי הבית. למחרת בבוקר התחפושת כולה, מלבד הזנב, נזנחת. סאדי מהלכת עירומה, על ארבע, לאורך הליוינג-רום. "איפה שאר התחפושת?", אני שואלת. "חשבתי שאהבת אותה".

"יגוארים לא לובשים בגדים", היא עונה ושורטת את השטיח.

מידי חודש מקבלת סאדי בדואר את ה"ריינג'ר-ריק" מגזין.  

כשהוא מגיע היא ממהרת אל חדרה ומבלה את כל אחר הצהריים בפיענוח האיטי, הנחוש שלה. "האם את יודעת," היא מתנשפת בהתרגשות, רצה למטבח, דוחפת את משקפיה במעלה האף, "האם את יודעת שיגואר מסוגל לגרור פרה מתה למרחק של יותר מחמישה מייל?"   כשבני הדודים באים לבקר, סאדי ממציאה משחק. בני הדודים, כל אחד בתורו, מגלמים את היגואר. המטרה היא לגרור ילד אחר, "פרה מתה", מצד אחד של החצר אל הצד האחר, בזמן הקצר ביותר.

לעיתים תכופות יותר מעדיפה סאדי לשחק עם החתול, או עם החיות הדמיוניות שלה. יש לה שתיים כאלה. האחד הוא וובי, ארנב העוטה תחפושת אנושית שמאפשרת לו להיכנס למסעדות, והאחר דיויד, ציפור זקנה המשוללת יכולת תעופה, אך המסוגלת להטיס מטוסים. שתי החיות, למרבה המזל, מדברות “פלינית”.

מאחת מקלטות הטבע שלה לומדת סאדי שיגוארים מצטיינים בציד דגים. היא מסבירה לי זאת בפרטי פרטים בעת שהיא אורזת קופסת סרדינים אל תיבת האוכל שהיא לוקחת לגן.

*

לא תמיד היתה הבת שלי חתול. לפני שש שנים היא היתה תינוקת. התינוקת שלי. לחלוטין נתונה בעורה האנושי. גרנו אז עם האבא שלה בבית בפנסילבניה. אני הייתי אז אמא צעירה, בת עשרים ושתיים, רחוקה מהמשפחה בניו יורק. היה בודד שם, והיתה הקלה בחברותא שלה, מישהי שהיא חלק ממני, מישהי לה יכולתי להקדיש את עצמי כשבעלי שותה את עצמו אל תוך מרחק שאותו לא הייתי מסוגלת להבין. את ימינו בילינו, אנו השתיים, לבדנו, בעולם אותו יצרתי, מבודדות מהתרבות הלא מוכרת, הלא נגישה, של אירי, פנסילבניה.

אירי, פנסילבניה

היו עוד נשים כמוני בשכונה. נשים צעירות עם תינוקות ועם בעלים שעבדו, שתו, ונעלמו לימים שלמים. נשים למדו שם לקבל, להשלים, עם היד הנעלמה שסיפקה להן את הכסף לשכירות ולמכולת, שילמה את חשבונות החשמל והגז, ואחר כך נשלחה אל כמה וכמה כוסיות אחרי יום העבודה, ואל עוד כמה וכמה כוסיות בשעות מאוחרות יותר. נשים שזכרו שלא תמיד זה היה כך, שזכרו שהיו הבטחות לפני שהתינוקות נולדו, שהיו תקוות לדברים יותר טובים, להתנהגויות אחרות, תקוות שהתחלפו בפחד הגדול להישאר לבד עם תינוק, והתנפצו.

הן היו נפגשות בפינת רחוב, עומדות מקובצות במבואה של איזה בית, מדברות על התינוקות, על הבגדים, על הבתים, מרכלות על חברותיהן, מברכות אותי לשלום עת חלפתי על פניהן עם העגלה של סאדי. לבסוף הצטרפתי אליהן. ניסיתי, באמת ניסיתי, להבינן, למצוא משהו משותף בינינו, מלבד הסיטואציה בה היינו כולנו נתונות. לשווא. לא היה משהו משותף כזה. ויתרתי.

את הזמן שלי ביליתי, במקום זאת, בספריה, מיניקה את סאדי, מאבדת את עצמי בין ערימות הספרים, חוקרת דברים שמעולם לא עניינו אותי עד אז, רק כדי שאוכל יום אחד לספר לה עליהם. יחדיו חקרנו את גן החיות, את הפארקים של אירי, כשאני ממטירה עליה שטף אינסופי של סיפורים על צמחים, על חיות, על אנשים. כשמזג האויר היה רע, ציירנו, האזנו למוזיקה במערכת הסטריאו, יצרנו כלי נגינה מסירים ומחבתות, רקדנו. מארק, בדרך כלל, היה מגיע הביתה מאוחר. כשהגיע שתוי הוא היה עליז וחברותי, מברך אותנו, הבנות, בחום, ואז מדליק את הטלויזיה, ונמוג. כשהוא היה בא פיכח הוא היה מתוח ומתוסכל מכל בכי של סאדי, בכי שכמובן התחזק בגלל המתח, שאותו, כבר כתינוקת, היתה סאדי מסוגלת לחוש אינטואיטיבית.

יום אביב אחד, כשהיא היתה בת קרוב לשנתיים, אמרתי למארק שאני רוצה לחזור ללימודים, והוא השיב שהוא רוצה להתגרש. לא היתה זו הפעם הראשונה. זו היתה התגובה הרגילה שלו כשהעליתי נושא שהוא לא אהב, כמו למשל כשרציתי להתחיל לעבוד, או כשהצעתי שנעבור לניו יורק. הויכוח היה הופך לריב, וכשהייתי מתחילה לבכות, הוא היה יוצא. לפעמים הוא לא היה שב במשך ימים.

אבל הפעם זה היה שונה. הפעם אמרתי “או קיי”.

אל תחנת האוטובוס הוא הסיע אותנו. צוחק, הוא אמר שהוא יראה אותי שוב “כשאחזור לעצמי”, ואיחל הצלחה במציאת מישהו שידאג לי כמו שהוא דאג. הוא לא אמר שלום. לא עזר עם המטען. כשהייתי כבר על האוטובוס, בעודי נאבקת עם המזוודות, פניתי אחורה להרף עיין, מספיק כדי להבחין בהבעת אי האמון שעטו פניו.

סאדי ישנה כל הדרך ללונג איילנד.

זמן מה שהינו אצל אבי. הוא היה אז כבר לקוי נפשית, והיה זקוק למישהו שיטפל בו, ואני הייתי זקוקה למקום לגור בו. היה לי בחשבון מספיק כסף לחיתולים, וכמעט לא כלום מעבר לזה. הייתי קונה בחנויות יד שניה בגדים לפעוטה שלי ההולכת וגדלה, תומכת את תזונתה בחלב אם כשהמזון היה בצמצום. ארוחות ערב היינו אוכלות אצל אמא שלי. היינו מאושרות.

כשאבי מת, הפסיקו הצ'קים של קיצבת הנכות להגיע, ועם משכנתא לשלם, היה עלי למצוא עבודה. במשך שלוש שנים עבדתי במשמרת לילה, בהשגחה במעון של מוגבלים. אהבתי את זה שהיה לי זמן לקרוא ולכתוב בעת שהחוסים ישנו, ואהבתי את זה שהיו לי הבקרים עם סאדי. שינה, עם זאת, היתה נדירה. כשהרשיתי לעצמי לנמנם, סאדי היתה מעסיקה עצמה עם החתלתול שאימצנו במרכז לחיות עזובות. היה זה בנקודת זמן כלשהי בתקופה ההיא כשסאדי עברה את הטרנספורמציה שלה. התעוררתי אחר הצהריים אחד כשהיא מכורבלת לצידי, מלקקת את כפותיה, מגרגרת. בביקור שעשינו כמה ימים קודם לכן במוזיאון הטבע במנהטן למדנו שיגוארים נחשבו על ידי אנשי המאיה למגינים גדולים, וסאדי היתה נוהמת ונושפת באיום על כל גבר איתו יצאתי.

זמן קצר אחרי יום הולדתה השישי סיפרתי לה שאני בהריון, והיא פרצה בבכי, תגובה שלא היתה בלתי צפוייה, אף אם לעיתים תכופות היא דיברה על רצונה באח. לאחר ששיכנעתי אותה שאינה הולכת להיות מוחלפת, היא התחילה לשאול שאלות.

"האם זה תינוקת או תינוק?"

"תינוק".

"האם גרג הוא האבא של התינוק?"

"כן."

"יופי. האם גרג מתכוון לגור איתנו?"

"לא יודעת."

"מאיפה בדיוק יוצאים התינוקות?"

*

סאדי מגלה התענינות עמוקה בבטן הגדלה שלי. אנחנו צופות בסרט וידאו על גורי נמר בבית החדש שלנו. גרג מכין ארוחת ערב. "אוו," היא אומרת, מסתכלת איך אמא נמרה ממליטה. מאוחר יותר, כשהגורים החדשים נאבקים על פיטמות הנמרה, היא שואלת: "זה איך שאת האכלת אותי?"   "כן," אני עונה, וסאדי מחייכת, עיניה מרותקות למסך, מדמיינות, מן הסתם, את עצמה כגור יגואר. האמא-יגוארית מגיבה לנשיכה של גור אגרסיבי במיוחד במכה של כפתה כנגד ראשו. "האם אי פעם אני עשיתי כך?"  היא שואלת. "האם אי פעם נשכתי אותך כך?"   אני חושבת על הלילה בו סאדי היתה בת שלושה חדשים. שיניה רק התחילו לצמוח, ואני טילפנתי לאמא שלי, בוכה ומדממת. "הדבר היחידי שמנע ממני להרוג אותך כשהשיניים שלך צמחו," אמרה לי אמי אז, מפהקת אל תוך הטלפון, "היתה המחשבה שיום אחד אקבל את שיחת הטלפון הזאת ממך. אבל, תאמיני לי, בעוד כמה שנים תתגעגעי לזה."

מחוייכת מהזיכרון הישן אני אומרת "כן, את היית נושכת כל הזמן."  אני מצפה שהיא תקבל את המידע הזה בגאווה, אך היא נעשית דווקא שקטה, מהורהרת. רגע אחר כך היא מניחה את ידה על ידי, מסתכלת אל תוך עיני, ואומרת "אני מצטערת."

סאדי לא אוהבת אף אחד מהשמות שגרג ואני מציעים לתינוק. רק כשאנו מציעים "הארי" היא מתנשפת בהתלהבות וסופקת את כפיה "היירי [שעיר]!"

"היירי, אל תנשוך את שאנון," היא לוחשת אל תוך הבטן שלי.  "זה הארי," אני אומרת לה כשגרג ואני מוליכים אותה למיטה, "לא היירי." סאדי מהרהרת, נבוכה, בפיסת המידע, ואז, במפתיע, מחייכת ואומרת "מיאו!"

"את רוצה סיפור?" שואל גרג, מדליק את מנורת הלילה שלה. בזמן שהוא מסתובב, מוצאת סאדי את הספר בו היא מעוניינת, ומושיטה לו בלהיטות. הוא קורא את הכותרת ומביט אלי "הארי הכלב המזוהם."

לאחרונה סאדי מדברת אל וובי ודיויד פחות ופחות, ואל ילדים רגילים יותר ויותר. לעיתים תכופות יותר היא הולכת זקופה, כמו אנשים רגילים. הזיפים על פניה, הזיפים הללו שפחדתי שכבר תמיד ישארו שם, מתחילים לדהות, ככל שהיא פחות ופחות משקיעה בחידושם. מידי פעם היא עדיין פותחת קופסת דגים. עדיין היא מחלקת מידע על החיה האהובה שלה עם כל מי שמוכן לשמוע, ועדיין, מידי פעם, היא מבטאת מערכים רגשיים שלמים באמצעות וריאציות של המילה "מיאו".

אבל אט אט נעשה לבת שלי יותר נוח עם המין המקורי שלה. היא תשתנה, אני יודעת. אנשים משתנים. אני אוהבת לדמיין את האשה שיום אחד היא תהיה, אבל משתדלת להתמקד בהווה, בילדה שהיא עכשיו, הילדה שהייתי ברת מזל להכיר. את הפרווה שלה היא תקבל, וזה לא יהיה בעוד הרבה זמן. אם תשמור עליה או תגלחה, זה עניינה. יש משהו באישיותה, עם זאת, אותו אני מקווה שתשמר. משהו שהוא חיה. משהו שהוא אדם, גם.