אפילו שניות.

הן חושבות שאם הן תכננו הכל אי אפשר לזרום ולתת רעיונות למשהו יותר טוב. אני שונאת כשמתייחסים אלי כמו איזה ילד אוטיסט שמצייר איזה ציור יפה אז מלטפים לו את הראש ואומרים לו "יופי מחר נתלה את הציור שלך על הקיר!" זה כל כך מטומטם ומעצבן שמכעיס אותי אפילו לחשוב על זה.

מה כבר רציתי, לתרום קצת לקהילה? לשפר משהו? והן יכולות לקחת את כל הקרדיט! אבל ראבאק, אני מבינה בזה! אולי אפילו יותר טוב מהן! אבל הן בשלהן... בלה בלה אי אפשר וכל הבולשיט הזה.

וחוצמזה שאני שונאת לצאת למבצעים כאלה. אז לפחות היו נותנים לי לעשות משהו משלי כדי שאני ארגיש גם שותפה. אבל לא. הכל בדרך שלהן.

ומעצבן אותי שאני רוצה לספר את הסיפור כדי לקבל חוות דעת אובייקטיבית אבל אני לא יכולה כי אנשים שאני מכירה קוראים כאן ובכל מקרה אנשים אובייקטיבים בכלל לא מגיבים כאן.

בכלל מעצבן אותי שאף אחד לא מדבר איתי דוגרי. (חוץ מיעל).

כולם תמיד מנסים לרצות אותי. חלאס! תתנו לי קצת להשתולל, לצעוק, להתפרע! אל תגידו כל הזמן "טוב" "נכון" "בסדר".

חסרי חוליות שכמותכם.

זהו.