אני אפילו כבר לא זוכרת מתי למדתי את השיר הזה, יתכן שביסודי יתכן שבגן ואולי אפילו מאחותי, אבל משום מה כל פעם שבאים עלי הימים שאלה שאני שונאת את כל העולם השיר הזה מתנגן לי בראש (אבל רק הבית הראשון).
מוקדש לכל מי שאי פעם ראה/שמע/הרגיש אותי באחד מהימי שנאה האלה:
ביחד / מילים: ענת שרים לחן: אבי טולדנו
ישנם ימים כאלה,
שצבועים אפור.
ימים, שרק רוצים לשכוח
לא לזכור,
ודוקא אז כשנדמה.
שרק עצוב ורק כהה
צריך רק שיר
ואחריו יבוא האור,
זה שיר, שלב נפתח
רחב אל לב אחר.
באהבה וחום
אז מי צריך יותר.
ואז קשה לא להרגיש.
שעצב זה דבר מתיש
ולא חבל עליו לרגע לותר.
ביחד עם כולם
נשיר אל העולם
ויד נושיט אל יד,
כי התקוה אחת
ומשותף החלום
הלואי יהיה פתאום
רק טוב
צריך להאמין בטוב
בלי סוף.
כשכוכב נדלק גבוה
זה סימן
לכל אותם שמביטים
אליו מכאן,
לכל אותם שמקוים
רק לימים טובים-טובים
שיש שומע
ואוהב כשאוהבים.
ביחד עם כולם...
אני שונאת כשאני כל כך אופטימית (כן, עוד תוצאה של היום הארור הזה)
אל יאוש.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
