או דה פאק יס אליס

ענבל.

אני אומר לך את האמת. נמאס לי ממך.

ענבל פרלמוטר, נמאס לי.

הכל התחיל בגיל 13 בעודי צועדת ברחובות ת"א עם אמי מחפשת אחר בגד שיתאים לאירוע מלוקק שלפתע שניי בחורות ניגשות אליי מתבוננות ואומרות כמעט בבכי "את מפחידה. חשבנו שענבל פרלמוטר קמה לתחייה" ואני בבורות שאלתי או דה פאק יס אליס, זתומרת ענבל.

שניי הבנות הסתכלו אחת על השניה במבט מפחיד " פאק אפילו אותו קול" וברחו משם. חשבתי לעצמי שניי בחורות קצת מטורפות ותו לא.  צועדות אני ואמא כל אחת במחשבות שלה שהיא אומרת בקול לא קול "רק שלא תדפק לי כמוה" .

שנתיים אחריי, יומולדת 15.

ש. הבריחה אותי לבר תל אביבי אפוף עשן. 4 שוטים של טקילה, אני מחוסלת.

בחור מתיישב, נועץ מבטים. "מה?" אני שואלת בקול עצבני. " ענבל?" הוא שואל. "מצטער, את פשוט מדוייקת כ"כ. את פשוט דומה למישהי, סולנית המכשפות מכירה? ענבל פרלמוטר." 

המשכנו לדבר והוא לא הפסיק לדבר על ענבל ולומר לי כמה אני דומה לה ושאפילו הקול שלי וצורת הדיבור שלי דומה לה.

הוא שתה עוד 2 שוטים. עלינו עליו נפלנו על הספה והוא לא הפסיק למלמל "ענבל... ענבל.. ענבל.."

בת 17

לא עובר יום או לילה שמישהו לא עוצר להסתכל עליי ומזכיר לי עד כמה אני דומה לענבל. דיבורים על ענבל ועליי, על המוות שלה ועליי. הייתי במיטות של גברים, נשים שרובם הגדול ראה בי כענבל.

מדוייקת. רזה כמו מקל לבנה כמו מתה. אותו פרצוף, אותו פה אותו עיניים. ואפילו עם עגיל באף. שיער שחור מתולתל חלקית, מדוייקת. ענבל שהייתה בת 20 פלוס. ככה תיארה לי בחורה ברחוב אותנו.

חקרתי עלייך במשך השנים, שמעתי את המוסיקה שעשית, מקסים. ראיתי תמונות שלך, הרגשתי שאני מסתכלת על ראי. אנחנו באמת דומות. את ואני. אותו חיצוניות אותו קול. טוב, כמעט... אותו כאב פחות או יותר.

נשאבתי עלייך, לא ישנתי לילות כי שמעתי קולות בתוך הראש שמדברות עלייך.

היו בקרים שהייתי מתעוררת בבהלה, פוחדת שאני זה לא אני ושאני זו בעצם את, ושאני לא קיימת. ושקמת לחיים, דרכי?

לא מפנה את המבט שקוראים בשמי האמיתי, שכחתי אותו כבר..

אני בצל שלך.

אני הצל שלך.

ועכשיו אני מתנתקת. כי נמאס לי, כי רע לי. כי אני מרגישה מלוכלכת, רוצה לחיות אותי.

וזה יהיה קשה. כי אני מתנתקת לגמרי, פאנטית. לא ישמע יותר שירים שלך אפילו.

וזה לא נגדך, ולמדתי לאהוב אותך, כי את כמו שכולם אומרים מהפנטת, את החלילן ואנחנו העכברים. ואני?  אני בחורה מסכנה שהעולם כפה אליה להיות מישהי שהיא לא, שהיא גם ככה על גבול הטירוף אז הוסיפו לי עוד צלקות.

היה כיף בסופו של דבר, למדתי להנות מהכאב. והיה כאב.

מתנתקת.

ואנשים ברחוב? אני מיקה, נעים מאוד. בת 18 מהדרום. ואין לי כל קשר משפחתי לסולנית המכשפות. להתראות.

עד העונג הבא.