אהבה נשכחת - פרק סיום !

פרק שמונה

מיה התחילה לבדוק אם היא לקחה הכל.

 'בגדים, ספר, כרטיס רכבת, 100 שקל, 2 כריכים...'

"כן, הכל פה!" אמרה לעצמה, והוסיפה עוד כמה חטיפים.

היא תכננה את התוכנית עוד בתחילת הרגלו המגונה של אביה, אבל אף פעם לא העיזה לממש אותו.

היא הסתכלה על השעון. השעה הייתה 9 בערב.

היה לה עוד זמן עד שאביה יבוא, אבל היא חשבה לעצמה שכמה שיותר מוקדם יותר טוב.

היא ידעה שאין לה חברה או מישהו לברוח אליו או להיעזר בו, ולכן קנתה כרטיס לכיוון אחד של הרכבת.

היא סגרה את תיקה ושמה אותו על גבה.

'אני אחזור עוד יומיים' חשבה לעצמה, יצאה מהחדר וסגרה את האור.

* * * * * *

דניס התעורר אחרי לילה קשה של בכי וחוסר רצון. למרות שהיה בקושי ער באותו יום, הוא נראה לו כמו נצח.

בכל פעם שחשב על ההודעה של הרופא עברה בו צמרמורת.

הוא הרים את השמיכה ובדק אם באמת כבר אין לו רגליים, אם הוא באמת נהיה נכה.

הוא ניסה לקום, אך ללא הצלחה. אחרי כמה ניסיונות הוא נשכב בחזרה, מתוסכל.

הא הסתכל על השעון, והוא הראה את השעה '6:30'. הוא שיער שעדיין בוקר ונרדם שוב.

בעשר התעורר שוב, אך הפעם על ידי האחות. היה לה לבוש מוקפד וחיוך גדול שנראה די מזויף.

"שלום, אני אילנה, אני אטפל בך כשתצטרך ולפעמים אעביר אותך לפסיכיאטרית שלנו."

"אני לא צריך פסיכיאטרית," אמר ביובש.

"אני חושבת שטיפול אחד לא יזיק." היא שתקה לרגע והמשיכה. "עוד כמה דקות תיכנס לפה פיזיותרפיסטית."

"מה היא תעזור לי?" הוא המשיך עם הגישה הקרירה שלו.

"אולי בזכותה אתה תצליח ללכת! זה לא חשוב לך? לחזור לחיים הקודמים?"

הפעם הוא לא ענה לה, ולאחר רבע שעה נכנסה מישהי חדשה עם כדור גדול.

* * * * * *

שלומית הגישה את טופס ההרשמה של העמותה בחיוך. זו שהייתה מולה חייכה חזרה ואמרה: "תודה שאת עוזרת ונרשמת לעמותה! אנחנו מאוד מכבדים אנשים כמוך ומקווים שתישארי כמה שנים טובות. חכי בבקשה ונתאים לך פציינט."

שלומית התיישבה וחיכתה במקומה.

* * * * * *

אביה של מיה חזר מהבר. כמו תמיד הוא היה מלא עצבים, זה לא היה בשליטתו. זה גם לא היה בגלל הרגלי השתייה שלו...

היחידים שידעו על ההרגל היו מיה והוא עצמו, אף אחד מהם לא ידע איך לתאר את מה שקורה.

הוא רצה לחבוט במשהו והוא ידע בדיוק מי זה יהיה, מיה.

הוא התחיל לחפש אותה כמו בפעם שעברה. 'עוד פעם מתחבאת אה..' חשב לעצמו בכעס וצעק לאוויר:

"מיה זה סתם הופך את זה ליותר קשה כשאת מתחבאת!"

אך אף אחד לא ענה. הוא הלך לחדרה וחיפש במקומות המחבוא הקבועים שלה, אך גם שם היא לא הייתה.

הוא בעט בחוזקה במיטתה ויצא מהחדר. לא היה לו על מי להוציא את העצבים.

* * * * * *

הוריו של דניס הגיעו לדלפק. "שלום, אפשר לעזור לכם?" שאלה האישה שמאחורי הדלפק בחיוך.

"כן, רצינו עוד קצת פרטים על העמותות לנכים."

"כן בטח, הביאו לכם את הפלאייר?"

"כן, כן" ענה אביו של דניס, ואמו של דניס המשיכה אותו: "אנחנו רוצים לדעת איזו הכי מומלצת."

"אין ממש הכי מומלצת... לכל אחת יש ילדים, נערים ומבוגרים שמתנדבים לעזור, אני יכולה

להגיד לכם שיש הרבה מתנדבים ותורמים לעמותת 'כנפי זהב' כי היא הכי וותיקה."

אביו של דניס הסתכל על אשתו והיא עליו. הם חשבו על אותה מחשבה...

"את חושב שצריך לרשום אותו בלי ידיעתו?"

"אין ברירה... הוא לא יסכים אחרת, מקסימום נוציא אותו."

"ברור! תמיד אפשר לצאת אם הפציינט סובל, אבל אני יכולה להבטיח לכם שב'כנפי זהב' זה אף פעם לא יקרה."

"טוב... אז נרשום אותו."

"הנה הטלפון, תצטרכו רק להתקשר."

* * * * * *

לאחר נסיעה של חצי שעה ברכבת והליכה קצרה, מיה הגיעה לבית שחיפשה. היא הסתכלה על הפתק בו היה כתוב מספר הטלפון והכתובת,  והרימה את ראשה. היא קראה את השלט 'שלוותה - בית לחולי נפש'.