אוקיי, אז בואי ננסה להבין מה קורה פה;
הוא בא במטרה להיפרד, סיפר על בחורה בת שבע עשרה (?) שעזרה לו להבין שזה מה שהוא רוצה.
אבל, פתאום כשאנחנו לבד והוא מולי ואין לאן לברוח הוא מבין שהוא אוהב אותי.
אבל מה לעשות, אור הזדונית הזאתי לא מתפקדת כמו חברה. אז אם אני אבטיח להיות ילדה טובה הוא ייתן לי בחזרה את כבודו.
חוץ מזה הוא התחיל לספר על כמה הוא התבגר בשנה האחרונה וכמה שאני נשארתי אותה ור (מילותיו המדוייקות), על פעילויותיו ועד כמה שמפריע לו שאני לא מתייחסת לזה ברצינות.
אני שמרתי על עצמי מאופקת עד כה.
עד כאן.
כי כשבן אדם חופר לך על דבר מסויים, במשך חודשים, וזה לא מספיק לו...
אני הבנתי שזה חלק גדול ממנו. חשוב לו. ואני הקשבתי לו, לכל מילה.
אז הבעיה פה - שהוא שכח אותי.
אני יודעת שזה נשמע כמו דרמה אמריקאית "אתה לא מקשיב לי בכלל ואני מסכנ/ה שכמותי בוכה כל לילה"
ואני מתנצלת על מה שאני עומדת להגיד אבל עד לפני שנה הוא היחיד שהקשיב לי ולבעיות המזדיינות שלי. והשנה הפסקתי לספר גם לו.
מה לעשות? קריסת מערכות. אין לי אאוטלט למה שקורה לי.
אז כשלא רק שהוא לא מכיר בעובדה שהקשבתי לו ולא הוצאתי הגה על עצמי, אלא אני גם לא מקשיבה לו מספיק. אין לי איך לעזור לו.
"אבל ור כשאני שואל אותך מה קורה הכוונה היא שאשכרה תעני לי ותספרי לי"
אה, טוב, אני פשוט אלד את פחדיי וכאביי פה במקום ובזמן הזה כי זה הזמן של אור. אלה השלוש דקות השבועיות שלי. הזמן שלי לזרוח.
הייתי ככ קרובה להתקשר אליו אתמול ולהבטיח לו שהכל ישתנה.
אני אוהבת אותו נורא. וכן, אני רוצה אותו חזרה.
הבעיה היא שיש לי כבוד עצמי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
