סערה בכוס תה |
| 7/2009
אני עוברת בלוג.
הנה הלינק לחדש.
נהנתי לכתוב פה, אבל פשוט נתקעתי.
מוזמנים לחדש.
בפעם האחרונה
נזק.
| |
הקונצרט ההוא שהיה בירושלים בסוף היה בכלל לא משהו גדול וחשוב.
זה היה איזה טקס לכבוד היהודים שנלחמו הצפון אפריקה במלחמת העולם השנייה, והאולם היה שלושת-רבעי ריק.
אבל אנחנו ניגנו ממש טוב, ככה שלא היה נורא.
בדרך לשם, באוטובוס, כל הילדים מתזמורת הייצוגית ישבנו ביחד מאחור, וכל שאר המבוגרים (של תזמורת הבוגרים) היו בשאר האוטובוס.
זה היה נחמד כי ככה היינו הילדים המגניבים שיושבים באחורה של האוטובוס. וכל הדרך השמיעו פס קול של איזה תזמורת ברמקול של האוטובוס, ואחת היצירות שהשמיעו הייתה היצירה שאנחנו ניגנו. בהתחלה זה היה חביב, ושרנו עם המוזיקה (כדי להדגיש את הייותינו חנונים), אבל אחרי איזה 4 פעמים זה קצת נמאס והגענו למסקנה שיש איזהשהו מסר תת-מודעי במוזיקה, ושמנסים לעשות לנו שטיפת מוח.
עוד מעט הולכים ליהיות הימים המרוכזים של התזמורת. זה אומר יומיים של ליהיות בקונס מ12 בבוקר עד 7 בערב.
חלק יכול ליהיות חביב, אבל החזרות סקציה הולכות ליהיות משעממות ברמה של "לדחוף את המקל תופים דרך האף שלי כדי שיתקע במוח ואני אמות".
המ, נוסעים לספרד עוד מעט (עם התזמורת כמובן, אחרת לא היו עושים את הימים המרוכזים).
פעם ראשונה שאני נוסעת עם התזמורת בלי אח שלי (כי גם הוא היה בתזמורת).
עוד פעם ראשונה זה שאני ראש קבוצה בנסיעה. מה שזה אומר זה שאני אחראית על קבוצה של בנות צעירות ממני, ואני צריכה לדאוג שהן עולות על האוטובוס הנכון, ובזמן הנכון, ולתת להן את המפתח לחדר מלון שלהן,ולדעת שהן לא הלכו לאיבוד ובכללי לדווח אליהן למירי המנהלת.
כל מי שסיפרתי לו שאני ראש קבוצה התחיל לצחוק. שזה הגיוני, כי אני לא בידיוק הבן-אדם הכי אחראי ביקום. אני מאבדת דברים, ושוכחת דברים, ולעיתים רחוקות מגיעה בזמן.
אבל ליהיות ראש סקציה בתזמורת הוכיח שאני כן יכולה ליהיות אחראית כשזה קשור למשהו חשוב\ עולה הרבה כסף.
אז אני חושבת, שאם אני יכולה ליהיות אחראית על כל הציוד של הכלי הקשה, אז אני יכולה גם ליהיות אחראית על חבורה של בנות.
סוף דבר
נזק.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
