אנחנו מתרחקים , אנחנו מתרחקים עם השנים ...
לפעמים אני תוהה לעצמי , שאני פשוט מתרחקת מהכל. ולפעמים זה נראה הפוך אולי ..שהכל מתרחק ממני .אבל למה?למה החיים יכולים להיות כ'כ קשים.
ופתאום אני נזכרת , כל החברים הכי טובים שהיו לי ..פשוט נעלמו. כאילו לא היו.
וזה נורא עצוב לי לחשוב על זה , כי כל מה שנשאר הכי טוב מכל זה ..אילו הם הזיכרונות שלי. הזכרונות הטובים (:
אבל זה חבל , חבל שככה כל פעם שאני מכירה מישהו הוא הולך , בורח , עוזב.
מאז שאני זוכרת את עצמי כל הזמן ניסיתי לברוח ממשהו , לא ברור לי מזה. אבל עכשיו אולי אני מבינה ..
ניסיתי לברוח מעצמי. החיים לימדו אותי שאין טוב.
ואם יש..אז הוא רק לזמן קצר וזהו , פווף - נעלם -
כולם מנסים לומר לי 'תראי כמה עברת בחיים, והכל על הכתפיים שלך , ועכשיו את רוצה להישבר? את חזקה.אנחנו יודעים שאת חזקה'
יופי, תודה באמת. זה טוב שאתם יודעים אולי שאני חזקה. אבל חשבתם אולי פעם שבאיזהשהו שלב אני פשוט לא יכולה יותר.
אני חייבת להישבר.
אני מנסה כל פעם לעצור את עצמי, ולהגיד שיכול להיות גרוע יותר.
אבל זה לא עוזר..כי אני עברתי את הגרוע יותר , וזה חוזר בי כל פעם ופעם.
אני לא מבינה את זה,
למה אנשים לא יכולים להישאר תמיד שם לצידך ? למה הם חייבים לעזוב אותי ברגעים הכי קשים שלי, למה זה.
זה הורג אותי מפנים..הסכין הזה בלב.
לא כולם אנשים מושלמים , נכון.
אבל לאנשים יש גם לב ..אז למה הם לא יכולים לגלות קצת הבנה , קירבה , אהבה משהו ?.,
אני מרגישה כאילו לאט לאט משהו אוכל אותי מבפנים.
כל זיכרון רע שיש לי , או חוויה כלשהי שעברתי סוגרת אותי מבפנים.
כאילו משהו בי מת , כל פעם.
אני מסתכלת לאחור ואני רואה את עצמי כ'כ שמחה ומאושרת...ואני שואלת את עצמי פאקינג איך?! איך זה יכול להיות אחרי כל מה שעברתי שאני עוד מחייכת , צוחקת ונראית כ'כ מאושרת!
ועכשיו, עכשיו החיוך הוא מזוייף.
זה כמו לשים על עצמי מסיכה ...ולהיראות כאילו הכל בסדר , ומתפקד אצלי..אבל את האמת
האמת שזה לא ככה. אני מרגישה שבורה.
משהו נשבר אצלי ..ולא יחזור להיות כמו קודם.
לא משנה מה אנשים יגידו לי ולא משנה מה אנשים יעשו בשבילי.
כי עם כל השנים האלה שעברתי..אי אפשר יותר לפגוע בי כמו שפגעו .
אנשים לא מבינים אותי ,
זה אפילו מצחיק.. אנשים תמיד חושבים שהם מכירים אותי.
אפילו כשאני עם חברים..אני מרגישה לבד.
וכשאני לבד , אני מרגישה קור ..קור חזק כ'כ בפנים.
הלב שלי ממש קפוא .
זה יישמע מוזר ..אבל לפעמים באמת יש לי מחשבה כזו , שאם לא הייתי קיימת.
אולי הייתי חוסכת לאנשים, או בכלל לעצמי ..את כל הכאב הזה.
שאני מחביאה בפנים ועוצרת את עצמי ..לא ליפול.
האמת חשבתי שאולי שנה הבאה, נעבור. ננסה פנימייה או משהו כזה..כי את האמת שאין לי מה להפסיד פה כבר , חברים הבנתי שכבר אין ממש דבר כזה. הולכים ובאים.
אז מזה משנה כבר, בכל מקום נפגוש אנשים חדשים :]
וזהו ..עכשיו באמת חפרתי >.< 
אוהבת המוןן
3>
בבלוג זה
בכל הבלוגים
