יצאתי היום להליכה.בעשר וחצי בלילה.כל יום שני שלישי חמישי ושבת אני חוזרת על המנהג הזה.בדרך כלל שום דבר מיוחד לא קורה,אני יוצאת,הולכת,חוזרת כשהשיניים שלי כואבות מהקור מתקלחת והולכת לישון.אבל הפעם,הפעם הייתה קצת שונה.

יצאתי החוצה ומכה של קור הכתה בי,איך זה יכול להיות שכל כך חם כל הזמן וכשאני יוצאת להליכה עם חולצה קצרצרה פתאום קר? 

המשכתי ללכת בדרך שאני תמיד הולכת בה,מין השביל אל הפארק דרך הרחוב של דניאל...

עברתי,כמו תמיד,ליד הבית הנטוש הגדול ההוא,והבחנתי משמאלי במכונית.

כל הזמן עוברות לידי מכוניות,כן כן,גם ברבע לאחת עשרה יש אנשים ברחובות עומר הנטושה.

מכונית שחורה דיי גדולה,איזה ג'יפ כזה שנראה כמו בסדרות אקשן האלו שיושב בהן איש עם חליפה ומשקפיים ומתצפת על ההוא עם האקדח.

המכונית עברה אותי בבזק,ושניה אחר כך הסתובבה במהירות וחלפה על פני.

דיי מבוהלת הרגעתי את עצמי שהכל בסדר.המשכתי ללכת כאילו לא קרה כלום בדרך הקבועה ונכנסתי לרחוב הארוך ההוא שאין לי מושג מה שמו.

כל מנורות הרחוב היו כבויות,אין לי מושג מה הסיבה,אבל היה חושך מוחלט.הארתי עם הפלאפון וניסיתי לראות אם יש  דבר מה על הכביש שאני לא ארצה לדרוך עליו.

כל מכונית או חתול שעברו שם הקפיצו לי את הלב.והחושך לא נגמר.כל הדרך,שאגב לא ניתן להמיר אותה בדרך אחרת,נשארה כבויה.

שמעתי מכונית מתקרבת אלי,פחדתי ואמרתי לעצמי בלב,כמו על כל מכונית שעברה,שאמן והיא לא תעצור לידי. הסתכלתי אחורה ולא ראיתי דבר,האור של הפנסים סינוור אותי לגמרי.המכונית נעצרה לידי,והאור כבר לא סינוור,הלב שלי יצא מהמקום.

הסתכלתי אל כיוון המכונית,שעכשיו פנסיה כבר לא סיוורו אותי וישר הבחנתי בעובדה שזו אותנו מכונית שחורה גדולה.

חשבתי שכל מה שאני תמיד מדמיינת,שאני חושבת שאני בסרט עם וין דיזל עומד להתגשם.

בתוך המכונית ישבו שני גברים,שלא ראיתי את פניהם מהחושך.

ופתאום יצא קול נשי מהמושב האחורי של האוטו: "סליחה? התערבנו פשוט בת כמה את..."

גוד טנקיו שבגללכם לא חטפתי התקף לב ונשארתי בת 16 לנצח

אגב,עוד עשרה ימים יש שנתיים לבלוג,הזוי לחלוטין ואני לא בטוחה שאני אהיה כאן כדי לעדכן..אז אממ...מזל טוב בלוג?:)

רותם3>