אף פעם לא הייתי יפה.

אף פעם לא ידעתי איך זה מרגיש כשמסובבים אחריך את הראש ברחוב, או מתבוננים בך בהערצה מהולה בערגה.

אף פעם לא ידעתי איך זה להיות כמוך.

ידעתי, איך מסתכלים עלינו ברחוב.

ידעתי, מה הם חושבים לעצמם עמוק בפנים וניסיתי למחות הכל בחיוך רחב.

אני זוכרת שהיינו מתווכחים בהומור מי אוהב יותר, וזו הייתה הפעם הראשונה שרציתי לטעות בה בויכוח,אבל לראשונה צדקתי.

ואולי יום אחד תבין באמת כמה אהבתי אותך, אבל זה כבר לא ישנה לך יותר מידי.

לפעמים אני ממש יכולה להרגיש בלילות את התלתלים שלך מדגדגים לי את הצוואר, ואני ממש יכולה להרגיש איך אני כמעט נוגעת בך,אבל המציאות חזקה יותר מכמעט ולגעת בך כבר לא אוכל אף פעם.

ואז, כשאני מתעוררת לבד ומבינה שדמיינתי את הכל זה כואב לי יותר מכל דבר אחר שחוויתי אי פעם, ואני תוהה איך מכל עוולות העולם אתה הכאב הכי גדול שקיים בשבילי.

פגשתי בחור עם עיניים מבריקות כמו שלך ויפה כמעט כמוך והוא נעלם באכזריות מופתית כפי שאתה היטבת לעשות.

יש לי כל כך הרבה להגיד לשניכם ואיש מכם לא מעוניין להקשיב ואני מוכנה לעשות הכל למען ההזדמנות האחת הזו שאני מקווה לה, אבל התקווה שלי מתה מזמן ושניכם הוכחתם מחדש שאין לה מקום בחיים שלי,האלה.

מה אפשר לעשות כשאין לך רצון לקום בבוקר? שאין לך סיבה לחייך, שאין לך למה לצפות וגרוע מכך, שלא אכפת לך?

כשאת יושבת ומצפה בשקט אל הסוף שנראה היום קרוב מתמיד,

כשהלבד הזה חונק ושואב כל פינה, כל רגש, כל שבריר חיוך

אני בוכה את הלילות שלי עד תום ומאפרת כל בוקר ניקוטין מהול בדמעות למאפרה מלוכלכת.

מה אפשר לעשות כשאת רק בת 22 וכל מה שאת רוצה זה למות?