באהבה, קרן.

כפי שבודאי שמתם לב, לא פירסמתי פרק חדש כבר 3 ימים...

הסיבה שפתחתי את הבלוג הזה נבעה משיעמום בשביתה בלבד, אבל זהו השביתה תיגמר אחרי חנוכה...

ובחג אני מאוד עמוסה, כל המשפחה פה ונוסעים לטיולים וכל מיני....

אז בקיצור, זהו, מצטערת אם אני מאכזבת פה כמה, ושמחתי מאוד שאהבתם את הסיפור שלי, ותודה על כל התמיכה והעצות אבל... אין לי כח להמשיך את זה יותר :\

אהה והגעתי ל300 כניסות, אני מאוד מרוצה מזה 3:

אממ...אם למישהו יש בעיה ממש גדולה עם זה הוא מוזמן להגיב.. O:

חג שמחחחח!

תומי.

ישבתי על סלע, הרחק מכולם, מוקפת בנוף מדברי מדהים, ואוויר צלול וצח. התעטפתי בשמיכת הצמר החמה שהבאתי איתי, ושקעתי ביופיים של ההרים החומים הגדולים שאיימו לבלוע אותי.

מרחוק עוד יכולתי לשמוע את צחוק הילדים היושבים סביב המדורה ואת המנגינות הנעימות שבקעו מהגיטרות שלהם. לא, לא רציתי לשבת איתם. רציתי להתרחק קצת, להיות לבד, להרהר.

הגעתי למסקנה שהחיים שלי מתישים. נמאס לי כבר מכל השטויות עם עומרי, מכל המעטפות האדומות שנשלחות אליי עם חתימת האלמוני, ומדרור שמוצא חן בעיני מיום ליום.

רציתי להיעלם, התחננתי בפני משב הרוח שישא אותי, שייקח אותי איתו לרחף ברחבי העולם.

"הנה את, כולם מחפשים אותך. לאן נעלמת?" הגיח לפתע דרור מאחור.

"לפה." לחשתי לו.

"למה את לוחשת?"

"כדי שההרים לא ישמעו אותי."

"אני לא יודע מה לקחת, אבל אני רוצה גם." התלוצץ דרור.

צחקתי.

"עכשיו ברצינות, השעה 1 בלילה, קרן. את יושבת פה כבר שעתיים ובוהה בהר הזה. אם את רוצה להתחתן איתו, תדעי מראש שזה לא חוקי." הוא התיישב לצידי. "ברר קר לי!"

"אתה לא מקבל שמיכה." אמרתי וחיוך ממזרי נגלה על פניי.

"אני לא צריך שמיכה..." חייך אליי.

הבטתי בו דקה ארוכה, רוך אימהי השתקף בעיניו. "איך זה שאתה תמיד כל כך נינוח?"

"כשאתה מקבל את מה שאתה רוצה, אין סיבה שלא תהיה נינוח."

"ואתה קיבלת את מה שאתה רוצה?"

"עדיין לא, אבל בקרוב." חייך.

"ו...מה אתה רוצה?" אזרתי אומץ ושאלתי אותו.

"מה שאני רוצה לא שקוף מדי?" שאל והפנה אליי את גבו.

"אה...אם אני לא יודעת מה זה, אז כנראה שלא."

"קרן, אני אוהב אותך." לחש לי לפתע.

שתקתי, לא ידעתי מה להשיב לו. חיבבתי אותו מאוד, אבל לא במובן של אהבה.

הוא הסתובב אליי ובסבר פנים אמר "אני מבין, את עדיין אוהבת את עומרי."

"אני... אני לא יודעת."

"בסדר, הבנתי. אני מצטער שהצבתי אותך במצב לא נעים כזה. בהצלחה...איתו." נאנח וחזר למתחם המחנה.

למה אני כזו מטומטמת?! הוא חמוד, הוא עדין, הוא רגיש, הוא נפלא. הוא כל כך מוצא חן בעיני, אבל גם עומרי. נשמתי עמוק, האוויר הקר שנכנס לאפי הרגיע אותי מאוד. לאחר כמה דקות של מחשבה, החלטתי לספר לדרור שגם אני אוהבת אותו.

רצתי אל המחנה, בטוחה בעצמי כפי שלא הייתי מעולם. חיפשתי את דרור, אבל הוא לא היה שם.

לפתע ראיתי צללית של ילד היושב הרחק מהמחנה. זה דרור, ידעתי זאת בוודאות. התקרבתי אליו, לאט ובשקט, שלא ישמע אותי. הייתי קרובה אליו מספיק בכדי להבחין בכך שהוא כותב משהו.

עמדתי מאחוריו, מבלי שיראה אותי. הוא החזיק בידו מעטפה אדומה!

"אני לא מאמינה!" צרחתי.

הוא הסתובב אליי בבהלה "קרן!"

"אתה... אתה האלמוני, דרור." לחשתי לו באימה.

"חכי רגע, אני יכול להסביר."

"אין מה להסביר! אתה האלמוני. אתה זה שכתב לי במשך שבועיים מכתבי איומים, אתה זה שהרסת לי הכול. אתה מטורף!" צרחתי אליו בזעם.

"תירגעי, קרן. לא היו לי כוונות רעות, אני..." הוא התקרב אליי.

"תתרחק ממני!" אמרתי לו "אני לא רוצה שום קשר איתך!" ברחתי משם.

חיפשתי את דניאל בהיסטריה, אך לשווא. התיישבתי על התיק שלי ופרצתי בבכי. לא האמנתי שדרור הוא באמת האלמוני, לא רציתי להאמין. הוא נראה כל כך תמים וחביב מבחוץ, אבל רק אדם בעל מוח מעוות מסוגל לשלוח מכתבים כאלו לידידה הכי טובה שלו.

הדמעות שטפו את עיני. ההלם התחלף בן רגע בכעס ושנאה עזה. לפתע הרגשתי לחות בלחי, מישהו נישק אותי. הסתובבתי לראות מי זה. זה הוא.

"אימא'לה!" צרחה דניאל למראה עכביש המטפס על נעלה "שמישהו יוריד אותו!!"

"תירגעי, זה בסך הכול עכביש קטן ולא מזיק." אמר דרור וסילק את העכביש.

"תודה." השיבה לו דניאל במבוכה "המכה הכי גדולה בטיולים במדבר היא החרקים."

"שקט, שקט בבקשה!" צרח יוגב- אחראי המדריכים "שלום לכם שכבת ט'. אני אקריא עכשיו את הקבוצות שלהן תחולקו ואת המדריכים האחראים על כל קבוצה. אם יש למישהו בעיה עם השיבוץ שלו, שיפנה לאירית." הוא כחכח בגרונו והחל לקרוא מדף השמות.

קיוויתי בכל ליבי שאשתבץ בקבוצה עם עומרי, הו, זה יהיה נפלא... לבלות 4 ימים איתו.

"דניאל שגיא, עומר לב, יובל שוורצמן, דנה מרין, רונן ז'בוטינסקי, שני מרום ולילך שביט, אתם קבוצה מספר 4, המדריך האחראי עליכם הוא ערן." המשיך יוגב להקריא את הרשימה.

דניאל החמיצה פניה "אוף, אנחנו לא באותה קבוצה." פנתה אליי באכזבה.

"מיכל שרון, עומרי גולדמן, שיר זלמן, דרור כהן, קרן ויסמן, ליהי נבון ותמיר בנאור, אתם בקבוצה מספר 5, המדריכה האחראית עליכן היא סיגי." הקריא יוגב.

הייתי בהלם. אני באמת יצאתי באותה הקבוצה עם עומרי! חיוך רחב ומאושר נמתח על פניי. דמיינתי לי אותי ואת עומרי צועדים ביחד בשבילי המדבר התלולים, חולקים בינינו ביסלי ובמבה, מספרים בדיחות וסיפורים אחת לשני ונהנים.

"קרן, אנחנו באותה קבוצה!" קרא דרור בשמחה.

"אחלה." השבתי לו בחוסר עניין, שקועה במחשבות עליי ועל עומרי.

"גם שיר איתנו באותה הקבוצה..." אמר ועיקם את אפו.

"אחלה." דמיינתי אותי ואת עומרי יושבים ביחד בלילה מול המדורה החמימה, צולים מרשמלו ומדברים על... "שיר איתנו באותה קבוצה?!" צרחתי.

"כן, מבאס, לא?"

"אני לא מאמינה! היא תהרוס את הכול!"

"אה... תהרוס את הכול? לא נראה לי שהיא עד כדי כך מגעילה..." השיב דרור בבלבול.

"עזוב, לא משנה. איפה עומרי, ראית אותו?"

"אה...לא..."

"אוף, איפה הוא יכול להיות?" מלמלתי לעצמי והבטתי סביב.

דרור נעץ בי מבט מתפלא.

"מה?" שאלתי אותו במבוכה.

"כלום." אמר והשפיל מבטו.

"קבוצה 5! בואו הנה!" קראה לפתע סיגי, המדריכה שלנו. תוך דקות ספורות כל חברי הקבוצה התקבצו סביבה. "יאללה, תניחו את התיקים שלכם פה, ושבו."

הנחת את התיקים שלי והתיישבתי עליהם. דרור התיישב לצידי. ומצידי השני, התיישב לפתע עומרי.

"מה קורה, שכנה?" שאל אותי בחביבות.

"אה...בסדר." עניתי לו. הוא ישב כל כך קרוב אליי שלא העזתי להביט בפניו. נצמדתי לדרור.

"אוי, קרן, את מועכת לי את היד!" קרא דרור.

"סליחה, סליחה!" עניתי לו בלחץ. לא ידעתי מה לעשות. מצידי האחד ישב גבר חלומותיי, הבלונדיני השנון, הילד שממצמץ 40 פעמים בדקה, ומצידי האחר ישב הידיד הכי טוב שלי, המתולתל הרגיש, הילד שאני מועכת את ידו. אנחה כבדה נפלטה מפי.

"כן, אתם החניכים תמיד נאנחים, אך בסופו של דבר אני זו שצריכה להשתלט על 7 ילדים מופרעים." התלוננה סיגי.

חייכתי במבוכה.

"טוב, תחילה נערוך סבב היכרות. כל אחד צריך להגיד מה שמו, מהי התכונה שהוא לא אוהב בעצמו, ומהי התכונה שהוא כן אוהב. מתחילים ממך קטנצ'יק." אמרה והצביעה על תמיר שהיה נמוך קומה.

"קוראים לי תמיר. התכונה שאני לא אוהב בעצמי היא שאני חסר סבלנות, והתכונה שאני כן אוהב בעצמי היא שאני אופטימי." השיב תמיר וצחק.

"קוראים לי שיר והתכונה שאני אוהבת בעצמי היא..."

"שאני מניאקית." לחשתי לדרור ושנינו צחקקנו.

"שאני חברותית." אמרה שיר. גיחכתי. "והתכונה שאני לא אוהבת בעצמי היא שאני יהירה."

"קוראים לי דרור והתכונה שאני לא אוהב בעצמי היא שאני חסר ביטחון... התכונה שאני כן אוהב בעצמי היא שאני מסודר."

"קוראים לי קרן. התכונה שאני אוהבת בעצמי היא שאני רומנטית. התכונה שאני לא אוהבת בעצמי היא שאני רגישה מאוד."

"קוראים לי עומרי והתכונה שאני אוהב בעצמי היא שאני חרוץ. התכונה שאני לא אוהב בעצמי היא הציניות שלי." אמר והביט בי. לא הייתי בטוחה מה פירוש המבט שלו, אבל כוונה טובה השתקפה בעיניו. חייכתי אליו, מאושרת. שמחתי שהכול מתסדר בינינו.