ישבתי על סלע, הרחק מכולם, מוקפת בנוף מדברי מדהים, ואוויר צלול וצח. התעטפתי בשמיכת הצמר החמה שהבאתי איתי, ושקעתי ביופיים של ההרים החומים הגדולים שאיימו לבלוע אותי.
מרחוק עוד יכולתי לשמוע את צחוק הילדים היושבים סביב המדורה ואת המנגינות הנעימות שבקעו מהגיטרות שלהם. לא, לא רציתי לשבת איתם. רציתי להתרחק קצת, להיות לבד, להרהר.
הגעתי למסקנה שהחיים שלי מתישים. נמאס לי כבר מכל השטויות עם עומרי, מכל המעטפות האדומות שנשלחות אליי עם חתימת האלמוני, ומדרור שמוצא חן בעיני מיום ליום.
רציתי להיעלם, התחננתי בפני משב הרוח שישא אותי, שייקח אותי איתו לרחף ברחבי העולם.
"הנה את, כולם מחפשים אותך. לאן נעלמת?" הגיח לפתע דרור מאחור.
"לפה." לחשתי לו.
"למה את לוחשת?"
"כדי שההרים לא ישמעו אותי."
"אני לא יודע מה לקחת, אבל אני רוצה גם." התלוצץ דרור.
צחקתי.
"עכשיו ברצינות, השעה 1 בלילה, קרן. את יושבת פה כבר שעתיים ובוהה בהר הזה. אם את רוצה להתחתן איתו, תדעי מראש שזה לא חוקי." הוא התיישב לצידי. "ברר קר לי!"
"אתה לא מקבל שמיכה." אמרתי וחיוך ממזרי נגלה על פניי.
"אני לא צריך שמיכה..." חייך אליי.
הבטתי בו דקה ארוכה, רוך אימהי השתקף בעיניו. "איך זה שאתה תמיד כל כך נינוח?"
"כשאתה מקבל את מה שאתה רוצה, אין סיבה שלא תהיה נינוח."
"ואתה קיבלת את מה שאתה רוצה?"
"עדיין לא, אבל בקרוב." חייך.
"ו...מה אתה רוצה?" אזרתי אומץ ושאלתי אותו.
"מה שאני רוצה לא שקוף מדי?" שאל והפנה אליי את גבו.
"אה...אם אני לא יודעת מה זה, אז כנראה שלא."
"קרן, אני אוהב אותך." לחש לי לפתע.
שתקתי, לא ידעתי מה להשיב לו. חיבבתי אותו מאוד, אבל לא במובן של אהבה.
הוא הסתובב אליי ובסבר פנים אמר "אני מבין, את עדיין אוהבת את עומרי."
"אני... אני לא יודעת."
"בסדר, הבנתי. אני מצטער שהצבתי אותך במצב לא נעים כזה. בהצלחה...איתו." נאנח וחזר למתחם המחנה.
למה אני כזו מטומטמת?! הוא חמוד, הוא עדין, הוא רגיש, הוא נפלא. הוא כל כך מוצא חן בעיני, אבל גם עומרי. נשמתי עמוק, האוויר הקר שנכנס לאפי הרגיע אותי מאוד. לאחר כמה דקות של מחשבה, החלטתי לספר לדרור שגם אני אוהבת אותו.
רצתי אל המחנה, בטוחה בעצמי כפי שלא הייתי מעולם. חיפשתי את דרור, אבל הוא לא היה שם.
לפתע ראיתי צללית של ילד היושב הרחק מהמחנה. זה דרור, ידעתי זאת בוודאות. התקרבתי אליו, לאט ובשקט, שלא ישמע אותי. הייתי קרובה אליו מספיק בכדי להבחין בכך שהוא כותב משהו.
עמדתי מאחוריו, מבלי שיראה אותי. הוא החזיק בידו מעטפה אדומה!
"אני לא מאמינה!" צרחתי.
הוא הסתובב אליי בבהלה "קרן!"
"אתה... אתה האלמוני, דרור." לחשתי לו באימה.
"חכי רגע, אני יכול להסביר."
"אין מה להסביר! אתה האלמוני. אתה זה שכתב לי במשך שבועיים מכתבי איומים, אתה זה שהרסת לי הכול. אתה מטורף!" צרחתי אליו בזעם.
"תירגעי, קרן. לא היו לי כוונות רעות, אני..." הוא התקרב אליי.
"תתרחק ממני!" אמרתי לו "אני לא רוצה שום קשר איתך!" ברחתי משם.
חיפשתי את דניאל בהיסטריה, אך לשווא. התיישבתי על התיק שלי ופרצתי בבכי. לא האמנתי שדרור הוא באמת האלמוני, לא רציתי להאמין. הוא נראה כל כך תמים וחביב מבחוץ, אבל רק אדם בעל מוח מעוות מסוגל לשלוח מכתבים כאלו לידידה הכי טובה שלו.
הדמעות שטפו את עיני. ההלם התחלף בן רגע בכעס ושנאה עזה. לפתע הרגשתי לחות בלחי, מישהו נישק אותי. הסתובבתי לראות מי זה. זה הוא.
כינוי:
TomyC
בבלוג זה
בכל הבלוגים
