Kis Me Fliz
בוא לראות ולחוות מה שאתה לא יודע לא יפגע בך אבל סתם חבל לא לדעת....
חוץ מזה חוסר בחירה זה לבחור לתת למישהו אחר לבחור בשבילך!!!
אז למה אתם עדיין פה?? |
| 3/2008
אךךךךךךךך:
אוףףףףףףףףףףףף כואבבבבבבבבב ליייייייייי הרגלללללללללל והכתףףףףףףףףףף.
איזה יום חזק היה היום בבית ספר.אין מה להגיד נהניתי לשבת עם קריסה ולרדת על השגעונות שלה.
אך אך אך.איזו קריסטינה מגניבה היא.
וכן,אני באמת מתכוונת להביא לך ליום הולדת שני אנשים גדולים שריריים כאלה שיתנו לך במתנה מעיל מאגניב שנקשר מאחורה.
הם באמת יכניסו אותך לרכב מגניב עם אורות דיסקו על הגג.הם יקחו אותך לצימר מגניב בשם בית משוגעים שם הם יעזרו לך להרגע בדרכים נחמדות.
איזו מתנה מושקעת...=)
| |
חשבתי שזה יעבור.זה רק לחץ קטן בלב והמוח יבין שזה לא הולך להמשך לאורך זמן.שבסופו של דבר זה יעבור מעצמו או עם קצת עזרה מהעולם-אבל זה לא עובר.
נוסעת בקו 437 מירושלים לאשקלון, השעה רבע לעשר בלילה, מסתכלת מחוץ לחלון מתפללת להירדם עד לכניסה של העיר-כבר שלושה ימים שלא ישנתי.חשבתי כל הדרך על כמה הייתי רוצה שמישהו יהיה שם לצידי.מישהו להניח את ראשי על כתפו ושיגיד שהכל הולך להיות בסדר גם אם הוא יודע שלא כך יהיה.כל כך הייתי צריכה מישהו שיחבק אותי אבל ידעתי שזה לא יעזור.
אני דואגת למשפחה.צומת קסטינה,הלב מתחיל לדפוק מהר יותר ויותר והראש כבר מתחיל לדמיין את כל הסיטואציות הכי קיצוניות והכי גרועות שמוח פשוט יכל לדמיין.דמעות מתחילות לבצבץ בפינה של העין השמאלית דווקא ככה שאם יסתכלו יראו.
התפללתי שהמצב יעבור מהר אבל עוברת דקה ועוד דקה המתווספות לשעה ועוד אחת ועוד אחת ובסופו של דבר אני במצב הזה כבר ימים ואני רואה את זה ממשיך תקופה.אני לא עצמי בימים האחרונים פתאום המצב רוח ירוד,החיוך יוצא לעיתים ולרגעים קטנטנים,אני מרגישה שכל העולם נגדי ולא מבינה למה?מה עשיתי רע?
אני בעצם מבינה שזה הכל מסביב-זו לא באמת אני שנמצאת שם,במצב הזה עם כל האש שמסביב והשריקות וה'צבע אדום' הזה שגם ככה לא עובד טוב.
הרי אני לא הבן אדם עם המצב רוח השחוק הזה שלא ישן כבר לילות,לא אוכל כבר ימים,אני לא האדם שהפסיק לחייך וכשהוא מחייך זה לראווה בלבד ואני לא הבן אדם שמרגיש שכל העולם נגדו.אני זו שיודעת שאם העולם נגדו זה חיסרון של העולם,אם לא בא לי לחייך אני לא אחייך למרות שזה לעיתים ממש רחוקות(שאני לא מחייכת) אני בן אדם שלא פגע באף אחד-לפחות לא במכוון שירצה לפגוע בי.
כשהשדרותניקים מבית ספר דיברו על הקאסמים זה נשמע נורא אבל לא מציאותי,גם תמונות לא העבירו משהו בצורה רצינית אבל אתמול זה עבר לי-הבנתי כמה זה אמיתי וכמה לא מתאים להכנס שיגרה כזו-איזו אגואיסטיות מצדי להתבכיין עכשיו אחרי שבשדרות המצב הזה שיגרתי כבר שיבעה שנים אבל אני בכל זאת מתבכיינת.
ראיתי אותו עובר מעליי אתמול,שמעתי את השריקה שלו ואם בשניים הראשונים שהיו רחוקים לא היינו מחליטות לרוץ חברה ואני אז היינו נפגעות בטוח.הוא נפל איפה שהיינו לפני כן,איפה שהיינו כנשמע ה'צבע אדום',איפה שהיינו ממש לפני שהתחלנו לרוץ.
ופתאום המציאות מכה בך.הבנתי למה הפכתי להיות הדמות הזו שנמצאת בסביבת אש מסתתרת ממשהו שאני לא רוצה לקבל.פתאום פוחדת לצאת מהבית אפילו למקום שאני יודעת שהוא מוגן.
העובדה היא שאפילו אם סופרמן היה קיים הוא היה רועד מפחד ומחליט לצאת לגמלאות כי גם עליו זה גדול.אז אם על סופרמן שאפילו לא היה נוקף אצבע כדי לסובב את הגראד על פניו זה גדול איזה תירוץ יש לי להתנהג כאילו הכל בסדר?
פתאום כולם מתקשרים לבדוק מה קורה.אנשים שלא דיברתי איתם כבר שנים שהזניחו אותי ואני אותם ואת הקשר שהיה איתם.וכולם לחוצים,מודאגים-מודאגים מרחוק מערים שכרגע(ומקווה שלא רק כרגע) שקט בהם.הם דואגים לי ואילו אני חסמתי או לפחות מנסה לחסום רגשות של פחד.אני לא יכולה להתמודד עם עוד יום של לחכות להסעה בתקווה שתבוא כמה שיותר מהר-לפני שהרגליים מתפרקות מרעד.
אף אחד לא יודע איך להגיב-בבית ספר ממשיכים כאילו כלום כי "זה הכי בריא לנפש להמשיך במצב שגרתי" ממש שיגרתי-ממתי השיגרה היא שבאמצע משפט של המורה יש 'צבע אדום' אפילו אם הוא במוח שלך או רעשי פיצוצים וצעקות מבוהלות מבחוץ? אמא מנסה להיות חזקה בשבילך ואומרת שהכל בסדר והיא מחייכת חיוך שמח מזוייף שכזה אבל ברגע הראשון שהיא יכולה היא ממגנת מה שאפשר,דואגת שיהיה לה ולי מפתח למקלט ומתקשרת או שולחת מייל כל יום למשפחה שבחו"ל כדי שידעו שאנחנו אלו שפה בארץ בסדר.
והבהלה מעבירה זרמים מכאיבים בגוף,את מתקפלת מפחד ואין לך מה לעשות נגד זה.והשאלות מציפות את המוח "מה את עושה אם.." ואין לך מענה או לאף אחד אחר.והכל כואב לך-הבטן מתהפכת,הראש מתפוצץ,הרגליים לא מצליחות לזוז והשאר בהכנה מזוייפת לקפוץ אם צריך-אני יודעת שאם אני אצטרך אני לא אקפוץ,הגוף לא יתן לי.
את מנסה להיות חזקה בשביל מי שמסביבך כמו שאנשים עושים בשבילך,כשהם על ידך הכל טוב ונעים אבל כשהם מסתובבים ממך העיניים מעבירות פחד,דאגה ולחץ היסטרי.את חושבת שאם את תהיי גיבורה אז זה יעזור גם לך אבל הרגשות של הסופר על שעשית את עצמך הם לא אמיתיים וכשאת לבד את לא מצליחה להציג משהו שיקרי.
ובעצם,לנסות להיות גיבור של העולם לא עוזר להעביר טיפה את הלחץ אז התבדחנו על זה.ראינו בבית ספר איפה נפל הגראד(בכפר סילבר) ואת ההמולה שמסביב-הציבו מאבטחים בכדי שתלמידים לא יתקרבו יותר מדי,הסבירו מה לעשות במקרה של.אנחנו התבדחנו עם המאבטחים-הצענו להם לפתוח מוזיאון ולקחת כסף בכניסה לצפייה במקום הנפילה.
צחקנו שאם יפול גראד נחכה בזרועות פתוחות ואפילו כאילו חיפשנו אחד בין השיחים-אחד עם רגליים,ידיים עיניים ורגשות.
ציירנו עלון 'גראדוניציה' ארץ חדשה שהמצאנו.לצחוק על זה עוזרת בכך שאתה מסתכל על זה בדרך אחרת אבל זה עצוב שזו הדרך היחידה להתמודד עם המציאות,זה עצוב שאת מגיעה למצב של רחמים עצמיים עד כדי כך שזה כבר מצחיק.ואת לא רוצה להתבכיין ולבכות כי בעקרון באיזו זכות אני מתבכיינת?
| |
לדף הבא
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
kis me fliz