ב-6.2-7.2 יצאנו חברי המשלחת לפולין למשואה לשני ימי עיון כאלו. בהרצאות ובסדנאות כולנו היינו מדוכאים אבל בהפסקות שום דבר לא מנע ממנו להשתגע ולהתפגר כמו תמיד ולהלן התוצאות:
בקטע הזה פשוט כבר עשינו את ה'פוזה' למצלמה אחרת ופשוט התחלנו להתפוצץ מצחוק ובגלל זה זה יצא מעפן. נתמודד.
סתם ברגעי פיגור.
מורן, קרן ואני בתמונה משותפת.
במיטה אחת לא כ"כ גדולה, ליאה, ירדן ושני טרלהלהלהלה...
בחדר של הבנים החליטו לעשות קומונה ועוד שני אנשים הצטרפו לחדר. בתמונה: מיכאל, ליאור, אופק, אבירן, לירן ועוד רגליים של מישהו בלתי מזוהה.
קרן מנסה לגרום לצונמי שגרמה להיכנס שוב לחדר האמבטיה.
יום שני. סתם השתוללנו קצת על הבמה שהייתה שם. בתמונה (מימין לשמאל): ליאה, מורן, קרן ואני.
עם מורן.
עם אלין.
ושוב עם מורן. צילום עצמי(זאת אומרת שאני צילמתי).
ביום השני כל השכבה הגיעה גם למקום אבל ראינו אותם רק בהפסקות כי היו לנו הרצאות אחרות. אבל הם נכנסו למקום בצורה כזאת מגניבה שהייתי חייבת לצלם.
באחת ההפסקות עם ליאה ולריסה.
עם מורן, על סמים.
אנחנו יודעות שאמורים להיות רק שלושה קופים, אבל חוש הריח הוא משמעותי ביותר- תכירו בו אנשים!
עם הספסל.
עם העיגול.
ועם ליאה והעיגול. kon-kon !
ביום שישי אחרי זה התבטלו לי ארבע שיעורים באמצע היום והייתה אמורה להיות לנו רק עוד שעה מחשבים אז הרכזת מערכת עשתה לנו טובה ודיברה עם המורה למחשבים וביטלו לנו את השיעור. באתי הביתה אמא הכריחה אותי לשטוף לפחות את המטבח והסלון ואז שעתיים אחרי זה כשליאה סיימה ללמוד נסענו לת"א. היינו בסנטר ובעזריאלי (איזו הפתעה) וסוף סוף קניתי את הסווטשירט שרציתי, רק בסוף כשחיכינו לאבא שלי שיבוא לקחת אותנו נזכרתי שיש לי מצלמה והייתי חייבת לצלם את מה שרואים כשמסתכלים למטה לאיילון מהגשר ליד תחנת האוטובוס:
בזמן האחרון כל הזמן יש לי הרגשה כזאת של... מה המילה הזאת -awkward. הכל מוזר כזה ומרגיש לי מאולץ. אין לי כוח ללמוד, בא לי להישאר בבית ולא לעשות כלום ואין לי חשק לקרוא ספר רציני ובא לי כל הזמן רק משהו קליל כזה (סימן שעובר עלי משהו).
אנשים מסביבי משתנים ואני מרגישה כאילו אני נשארת מאחור, כאילו אני מפסידה משהו אבל אני לא ממש יכולה להגיד מה.
עזבו, לא משנה. סתם הרגשה מוזרה.
וגם יש תאריך ליציאה לפולין- 11.3 ופתאום קיבלתי פחד כזה- מה יקרה אם אני אקבל טראומה, מה יקרה אם אני לא אחזור משם כמו שאני? כבר שמעתי על כמה אנשים שפשוט לא חזרו אותו הדבר משם.
אה וגם שוב הגיע הוולנטיין ונחשו מה? שוב- נדה.
טוב. הכל בסופו של דבר יהיה בסדר, נכון?!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
