אני לא מבינה,
בכל מקום מדברים על חברות וידידות,
מהם חברים אמיתיים?
ולמה בכל מקום אני רואה רק ניצול וצביעות?
לפעמים אני חושבת,
הנה זה מוכיח שהיא חברה נהדרת
ואז אני מסתובבת ולי סכין בגב נועצת
לפעמים אני מרגישה כ"כ לבד,
שאף אחד אותי לא מבין
ואף אחד גם לא מנסה.
נראה שהאנשים שבאמת אותי מעריכים,
לא נמצאים איתי בחיי היום יום.
ומדי פעם בא לי להפוך עולמות ולא לדבר עם אף אחד,
אבל אני יודעת שיעבור יום, יעברו יומיים,
אני אחזור לשיגרה ואחזור להיות יחד, או בעצם לבד?
אני במצב רוח רע, אין לי זמן לכלום, כואב לי הראש, יש לי בחילה וסתם ההרגשה הכללית שלי בזבל.
זה נראה לי כאילו כולם מסביבי רצים, ממהרים לאיזשהו מקום ורק אני עומדת באמצע ומחכה, ואני לא יודעת בשביל מה (הרי ה"משיח גם לא מצלצל"). בכל מקרה, נמאס לי ויש לי כבר סחרחורת מכל זה. אפשר לרדת מהמתקן?
שני.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
