טוב, אז יש הרבה דברים לדבר עליהם בפוסט הזה, ונתחיל לפי רצף כרונולוגי.
1. החזרה לבית הספר. אחרי חופשת פסח המהנה, הארוכה והכיפית, חזרתי בעגמומיות ובעצב לתוך בית הספר. ועל היום הראשון- הגשת עבודת שורשים (שלא הייתה בסוף), הכתבה בערבית, עמדתי בשער במשחק האחרון מול ז'1 (ניצחנו, אומנם) וכל הערסים הקטנים הפריעו לי, ומורה מנג'סת לאנגלית. גם היום השני לא היה טוב: למבחן במדעים, שישבתי והתכוננתי, קיבלתי 60 ושכחתי את ההייקו שלי (לפחות הלכנו בחלון לאוניברסיטה, אני, סופ, שירטו וקרלו, וכרגיל דיברנו על שטויות). יום שלישי הייתה חביבה יותר, כי שיחקנו כדורגל, היום היה קצר ו...זהו, כנראה. איזה שיעמום.
2. ליגת האלופות. הודעה קצרה- יונייטד בגמר, כמו שצריך, מול צ'לסי במוסקבה.
3. שואה. יום רביעי הגיע ועימו העובדה שבבוקר נשמע עדות, בערב יהיה טקס וסרטים ועוד עדויות ומחר (לפחות בשבילי) יתעסקו ברצינות ביום הזה.
השואה הייתה מזעזעת, אבל כן אפשר לתאר אותה כי היא אירוע היסטורי, בדומה לכל אירוע (מזעזע, כזה או אחר) שהיה. אנשים קטנים ודוחים, נאצים לאומנים, פחדו מאיתנו כי חלקנו עשירים פרו אמריקאים וחלקנו קומוניסטים, אז מסיבות קטנות של בני האדם הם תכננו להשמיד את הגזע היהודי, והרגו ממנו 6 מיליון איש. המימדים היו עצומים. גם ההתארגנות. השואה היא חסרת תקדים- לא היו כאלה לפניה, אבל בהחלט ייתכן ותקרה שוב לעם אחר. רק שהפעם יש מודעות.
עדות א': נילי גורן. ביום רביעי באה לבית הספר נילי גורן, ניצולת שואה הולנדית, והסיפור שלה די פשוט: היינו אנשים מכובדים (אביה, יעקוב בן יהודה, או יאקוב ואן דר הודל, נחשב לאחד הניצולים המפורסמים), ואז אבא שלח אותי להסתתר אצל מישהו מהמחתרת, וככה ניצלתי. הפרטים הקטנים- של המכתבים היפים אותם קיבלה והבדידות- חשובים לסיפור, אבל העלילה הכללית כוללת די נאיביות של הילדה (למרות שאני לא מאשים, היא הייתה בת 11): שולחים אותה? בסדר. וזה רחוק מכולם? בסדר. אח"כ נוסעים לישראל? לא כ"כ רוצה, אבל בסדר. משנים לי את השם מז'קלין לנילי? גם בסדר. סיפור מדהים, גם אם לא מסוג הסיפורים שעליהם יעשו סרט הוליוודי (וחוצמזה, איזו ילדה יכולה בימינו לשחק ניצולת שואה?).
בערב חשבתי על דמות חדשה, שנמצאת בתכנונים שלי, דמות לקומיקס, שתוכל לשמש גם כדמות ברומן, וכמובן- דמות בסרט אודות הקומיקס/רומן. וככה הפורמט: ניצול שואה/בן לניצולי שואה, שהטרגדיה שקשורה אליו היא טרגדיה די כואבת ולא רגילה (כמו שחיטת ההורים והאכלת החיות בזה) גורמת לו לרצות להתאמן ולרכוש ידע כדי לנקום בניאו נאצים- בין אם הפושעים המגולחים, בין אם ארגונים מוסלמים שחוברים אליהם ובין אם מנהיגי המפלגות הניאו נאציות (מנהיג המפלגה הנאצית, עבריין צווארון לבן, יהיה האויב הראשי). בלי רחמים, ובלי רצון לצדק, אבל עם גאדג'טים טובים ומיומנות. קצת כמו באטמן. אבל מכיוון שאני לא יודע לצייר, אני צריך לחכות עד שיתמזל מזלי ואמצא מישהו שאוכל לתת לו את הפורמט הזה.
בערב ראיתי את הטקס וחשבתי לעצמי, כמה פופוליסטיות. לא הניצולים, שאמרו את אשר על ליבם, אלא מצד נשיא המדינה, שמעון פרס, שאמר: "אם הייתה מדינת ישראל בימי השואה, היינו מצילים אותם". שטויות. וכמה תושבים יהיו במדינה הזאת? 600 אלף יהודים? וכמה נשק יהיה לה? ההגנה רצה לשלם לנאצים 200 אלף דולר בשביל לשחרר יהודים. הצבא הנאצי הוציא 200 אלף דולר ביום. לנו היה מספיק כסף למטוס אחד ו- 500 רובים. ועם זה ננצח את הנאצים. היינו פשוט צריכים לברוח מאירופה קודם. ואני חושב, טיפשים האירופים, שהרגו 6 מיליון יהודים די נאמנים, גירשו עוד מיליון, והביאו 70 מיליון מוסלמים במקום.
עדות ב': בית 'אהבה'. ילדי בית 'אהבה' בית המחסה בראשות הנזירה חמורת הסבר באטה ברגר (ליהודים, כמובן) הם לא ניצולי שואה. הם גם לא הושמדו. הם פשוט עלו כמה שנים לפני המלחמה, אבל הם כן ראו דברים וחוו אנטישמיות, אם כי ברמה הרבה יותר קטנה. הילדים, שמרואיינים כשהם מבוגרים, נזכרים שתמיד היה להם טוב במחסה ולא הרגישו כמעט כלום, בשנות השלושים, פשוט כי רובם לא יצאו מהמבנה. אלו שכן יצאו הלכו לפעמים לתהלוכות, ובגלל שלא היו אז את החוקים של הטלאי הצהוב הרבה חיילים גרמנים נתנו לילדים לראות את הפיהרר, היטלר המרושע ותאב הכוח, וראו את הטקסים על הכתפיים של החיילים, בעוד הם מחויבים לעשות זיג הייל, אין להם ברירה. אותם ילדים הסתלקו בשתי נאגלות לחיפה בשנת 35', וכך ניצלו 200 ילדי בית המחסה, שלא טעמו אפילו טעם של גטו.
למחרת באופק:
שעה ראשונה: בשיעור פסיכולוגיה ראינו מחקר של מורה כריזמטית מחור באמריקה (שלצערי, מאוד דומה לנעמי נחמיאס), שניסתה להסביר לתלמידיה, בכיתה ג', איך שחורים, יהודים ואינדיאנים מרגישים כשלועגים להם (אחרי רצח מרטין לותר קינג). היא אמרה לילדים כל יום משהו שונה- יום אחד הילדים עם העיניים הבהירות היו הגזע השולט, ויום אחרי היו אלו בעלי העיינים הכהות. והילדים באמת נכנסו למשחק. היה ילד אחד, ממש חמוד, שסיפר שאביו עם עיניים חומות, ביום הבהיר, ואילו הוא בהיר. אז לפי ה'תיאוריה', או שהוא אידיוט או שאביו אידיוט. והוא בכה כל המחקר. היה ילד בלונדיני אחד שהלך מכות עם החנון כי זה באמת פגע בו בלעגו על העיניים שלו; ועוד מקרים. המחקר הזה קיבל הרבה ביקורות שליליות בעיקר כי המורה היא 'יהודופילית כושית'.
צפירה.
עדות ג': בתו של יוסף ראחמינוב. תודה גם הרצל, העדות הזו הרבה יותר ייחודיות מרוב העדויות של מלחמת העולם השנייה. הבחור, אביה של המזכירה שסיפרה לנו את הסיפור, לא היה בגטו. גם לא היה לו טלאי. האמת היא, שמדובר ביהודי אוזבקי עשיר, שמקסימום נאלץ לרכוב עם חמור. אבל משהקומוניסטים הגיעו למדינה המוסלמית המצב החמיר, כי הם שנאו את הדתות. כל הדתות. ואסור היה לעשות ברית מילה. וכשהגיעה המלחמה לא הייתה ברירה ליוסף רחמנינוב, ספר יהודי ממרכז אוזבקיסטאן, אלא לצאת למלחמה עם תיק הספרות שלו שהיה קשור לרגלו. הוא ירה בגרמנים. הוא בזז את חבריו המתים כדי לשרוד. אבל מהר מאוד התברר המקצוע של הבחור והוא הפך ל- 'ספר' של הקצינים, וזכה לאוכל תנאי שינה נוחים ואפילו בברלין לא נפצע כלל. כשחזר מהמלחמה, אשתו מתה והוא התחתן שוב ועלה לארץ. זה סיפור מדהים.
שעה שלישית: פרופ' יהודה באוור, בחור שלפעמים ימני ולפעמים שמאלני, בא לדבר איתנו על השואה. חלק מהמסקנות מפוזרות להן בפוסט, וחלק אציין עכשיו: 1. הבריטים עשו הרבה יותר מהרוסים ומלבד חסידי אומות העולם אנו חבים את חיינו להם.
2. האירופים טיפשים.
3. היטלר היה גאון. מרושע, אבל גאון.
שעה רביעית: המורה לספרות אומר שהרעיון שלי (שכתבתי למעלה) הוא רעיון מצוין ואני צריך להתחיל איתו.
שעה חמישית: משפט אייכמן. ואני בתביעה. והפסדנו כי הייתי גרוע בנאום שלי. אני צריך לשפר את הרטוריקה שלי. במשפט המבוים הכי חשוב של השנה נכשלתי.
ועובדה משמחת מהערב: מקבלות בין הכדורגל להיסטוריה בחצי גמר גביע אופ"א- הרוסים (סנט פטרבורג) כיסחו את הגרמנים (באיירן מינכן, 5-1 לרוסים) והבריטים (ריינג'רס) הכניעו אך בקושי את איטליה (פיורנטינה). זה היה מעודד.
4. חג הפועלים. זין על היום הזה.
יאללה, צ'ימו
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
