אז טוב, לפני שאכתוב על השבוע האחרון אספר על היומיים האחרונים- זה המבאס עם הזיכרון והזה המבאס עוד יותר, דהיינו היום.
שלישי בערב: צפירה
רביעי בבוקר: אם יש משהו טוב ביום הזיכרון זה שהיום קצר ולא מנג'ס.קמים בבוקר, באיזי, מוציאים את החולצה הלבנה היפה שלך והולכים לבית הספר. האווירה מאוד מוזרה. כשנכנסתי לכיתה בתשע ועשרה בבוקר הייתי די שקט. וזה מוזר, כי אני בד"כ לא בנאדם שקט. ומיד הולכים לשיחה עם מישהו ממלחמת יום הכיפורים.
הבנאדם נראה כמו מושבניק טיפוסי, ובאדישות רבה סיפר על חודשיים די מזעזעים בכלא המצרי. נכון שגם אני הייתי מספר את זה אדיש- אני רוב הזמן אדיש- אבל זה די מרשים ונותן פרופורציות לחיינו. הרי שאנחנו אזרחי העורף, קטנים ומטומטמים, שצרותיהם הגדולות הינן חברתיות, ואילו בא אלינו בנאדם שקיבל עשרות שוקרים במשך חודשיים ומספר את זה באיזי. נקודה למחשבה.
הטקס- די הרבה שמות של נופלים לידיסטים. המון שמות. ובקשר לשירת התקווה- לא אכפת לי שאני שר חזק ומזייף. כי כשאני שר את התקווה ואת ירושלים של זהב, המנון בית"ר או את since 1958 and forever אני מרגיש חזק. כי אלו לא להיטים או שירים טובים. אלו שירים חשובים- המנונים שנותנים לך להרגיש שייך, נאמן ומסור.
כשחזרתי הביתה החלפתי בגדים ועשיתי טיול בשכונה. הלכתי לקבר יאסון- מבנה קבר של בוגד מנ-מניאק מתקופת החשמונאים שנמצא בשכונה. והמבנה כ"כ יפה. מדהים שבתוך שכונה מנומנמת שכזו יש פלא שכזה.
לאחר מכן- הטקס. הלכתי עם חברים לטקס בהר הרצל כסיפתח של היום. ותשמעו, הטקס אולי יפה, אך לא נחוץ. כך למשל, כל הילדים שהדליקו את המשואות מייצגים משהו שהמדינה דפקה:
זניחת שדרות
אי הטיפול בנפגעי פעולות האיבה
זניחת מחוננים
חוסר השקעה בערבים ובדרוזים
התעלמות מקיום המושבניקים בפריפריה
חוסר קליטת האתיופים
הזלזול בתנועות הנוער שלא קוראים להן 'צופים'/'בני עקיבא'
ההתנתקות
ורק הילדה מהמרכז היא 'בסדר' אבל היא נכדה לניצולי שואה.
הריקודים היו נחמדים. ואז ראינו את הזיקוקים מכיכר ציון. ממרפסת שלו. בום!בום!בום!בום! כך זה נמשך 13 דקות, עד שירדתי למטה והצטרפתי לנעמה. בהתחלה חשבתי שהיא עברה כולה 100 מטר, ממרכז הכיכר לבניין בו הייתי. מתברר שהיא הלכה קילומטר. ג'ון, החבר המסטול והמשותף שלנו, ניסה שנלך איתם- והרי יותר מגניב איתם, אבל החברים שלנו בראש. כך נדחסנו בין כולם ונפצעתי שלוש פעמים באותה רגל. צלענו עד לכיכר החתולות, ומהר הפך הלילה שלנו לשוטטות בעיר- מהכיכר לנביאים, ומהנביאים לרח' עזה. אכן, דרך קשה ומייגעת.
יום חמישי: יום העצמאות הגרוע בהיסטוריה. חידון התנ"ך, שהפך בעל כורחי למסורת, היה גרוע בטירוף. השאלות היו קלות בצורה מדהימה, המתמודדים היו מטומטמים ואבשלום קור עיצבן כרגיל. ובהמשך היום? יצאתי לרחובות, לצערי, ונתקעתי בתיאטרון החי (אנשים מתחפשים ללפני 80 שנה ברחובות). וזה היה מה-זה מטומטם. רק האוכל היה טוב. בסוף, בערב, כולם הלכו לבניין הסוכנות היהודית (שם ראיתי את בתיה). ותשמעו, מנחה השירה שר כמו צב, שר חרא שירים ולא יודע את המילים של 'ירושלים של זהב'. מזל שאני יודע.
אחלה של זיקוקים. מחר- איירון מן.
שאלונים שבועיים:
1. מה דעתך על כסף?
חשוב, אך צריך לדעת איך להשתמש בו.
2. האם לדעתך אפשר להיות מאושר כשאתה עשיר?
כן, אפשר להיות מאושרים בכל מצב.
3. אם היו לך מיליון ש"ח, ככה עכשיו, מה היית עושה איתם?
פותח חשבון בנק ועושה עוד מיליון.
4. האם לדעתך כסף קונה הכול?
אנחנו מתקדמים לימים שכן.
5. אם היית יכול לבאל את המעמדות- עשירים ועניים- היית עושה זאת?
לא. כי אז זו חברה סוציאליסטית שאין בה הבדלים. הייתי גורם לכך שכולם יתעשרו (באמצעות הורדת המסים קלות, העסקת כולם וקביעת חוק הקובע 10.5 שעות עבודה)- גם העשירים וגם העניים. כך נשיג נקודות פתיחה טובות יותר לילדי העניים, שיוכלו להיות מולטי-מיליארדרים בעצמם.
6. אתה מקבל דמי כיס?
כן.
7. מהי, לפי דעתך, הדרך הטובה ביותר לעשות כסף?
לחרוש על היי טק ולמכור סטארט אפ.
8. לסיכום- האם אתה חושב שלאהוב כסף זו תכונה שטחית?
לא, כי כשאתה מבטא אהבה לכסף אתה בעצם מודה לאלוהים על כך שהביא אותך עד הלום.
ועד אז, צ'ימו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
