Sometimes I Wonder- Who I Am

חזרתי.

התקופה הזאת פשוט זוועתית.

אז החלטתי לכתוב הכל ולפרוק.

אני חיה בתוך כלא.

כל יום שעובר הסבל מתגבר.

הרגשה של תסכול.

אני לא מופנמת אבל עם הזמן זה קורה.

עם הזמן הביטחון העצמי שלי מתערער..

רק בגלל מילים דוקרות,

עיניים גדולות שמביטות,

קצת מכות וחבטות.

האמונה אט אט רופפת.

אני מפחדת שתתנתק ממני..

הרי עד עכשיו חייתי בצילה.

כעת היא כמו הד שבא אחריי,

ההד הזה נחלש ונחלש.

אני חיה בתוך מקום גדול

אך בתוכו מצאתי לי פינה צרה וקטנה

בה אני מרכזת את כולי

בה אני יכולה לחלום,

לצאת מן השגרה.

לברוח.

אז אימצתי זוג כנפיים וגם אומץ,

ובחלום שלי אני רואה עצמי הרחק מכאן..

אני עוצמת את עיניי חזק ורואה,

רואה אותי, אותם, שם, לא כאן..

כ"כ טוב עכשיו..

וכשפתחתי אותן שוב

מצאתי את עצמי שוב פעם

באותה פינה דחוקה שלי.

באותו כלא.

מעליי שלט גדול המופנה לכל מי שבא:

ברוכים הבאים לסיוט שלי.