לא. הבלוג לא נסגר.

פשוט נגמרה לי ההשראה. הלכה לי המוזה. נשרף לי המוג'ו. דימוי שקשור לאיבוד ההשראה אותו אמנים אומרים לעצמם אבל במקום לצייר הם בכלל שיחקו פורטל 2. אה, איפה הייתי? כן, זה מאוד מתסכל. הלוואי שהייתי יכול להבטיח לעדכן. אם הייתי יכול, הייתי מעדכן את הבלוג הזה פעם בשבוע.

שתדעו שלא נטשתי. אני פשוט לא יודע מה אני רוצה מהבלוג הזה כרגע. אבל לאט לאט אני אחזור לעדכן.

אה, בתמונת הכותרת זה צילום מהבגרות שלי בתיאטרון. עשיתי את הכלה וצייד הפרפרים של ניסים אלוני! הייתה לי רשת פרפרים והייתי צריך לשחק חולה נפש עם OCD (לפחות זה הניתוח המעמיק שעשיתי עליו. וקיבלתי 100! אז צדקתי! צדקתי!!!)

בכל מקרה, לנושא הפוסט. לא מזמן התחלתי לחפור במגירת הנוסטלגיה שלי, ג'אנקיה במגירה התחתונה שלי שמכילה: דיסק של קטנטנות (מה עשיתי כשהייתי קטן?!?!), סדרות קומיקס על חרקים (שפירסמתי פעם כאן), וגם "הפנימייה שלא הייתה" של סיגלית דיל (לא רציתי לשרוף את הספר אז פשוט שמתי אותו במקום בטוח) בין כל השטויות האלה מצאתי את הסיפורים שלי: המון חוברות, חלקן מכילות סיפורים ארוכים וחלקן כמה מילים. הפוסט הזה יאסוף את הטובים מביניהם. אלה פאקינג פנינות חוכמה שמשולבות עם טמטום תהומי. אל תצפו להיגיון,

לתחביר או פיסוק, הכול מועתק בדיוק כמו שזה נמצא בחוברת.

 

ללא ספק הדבר הכי טוב שכתבתי (ומעולם לא סיימתי)