בוקר.
אני יודעת שכעת השינוי הגדול בלתי נימנע...
ישבתי לבד בהרגשה טובה חשבתי על היום שעבר, ואז ראיתי את עידן עומד מחוץ לבית הקפה, מאוחר יותר הלכתי לשבת לידו וליד חבורה גדולה ורועשת של אנשים.
פתאום ראיתי עד כמה הוא דומה לרון... תמיד חשבתי על זה, עוד בפעם הראשונה שדיברנו. אבל באותם רגעים הבנתי עד כמה.. זה לא רק המראה, זה הכל. למרות שקוויתי שהוא יהיה שונה.
לא הייתי נאיבית, באמת שלא, אף פעם לא עברה לי בראש המחשבה שהוא באמת רוצה אותי.
אף פעם לא ניסיתי להשיג אותו... גם הוא, כמו רון, התקרב לאט, מיוזמתו.
אבל כולנו יודעים איך כל זה הסתיים.
אולי אדם אחר לא היה לוקח את כל הדברים האלו ברצינות, הרי מה, סך הכל אלו היו רק שני ערבים... אבל לא אני, לא אחרי כל מה שעברתי...
ואני ביקשתי, אמרתי שאם הוא מתחרט, אני אשכח מהכל, אני לא אדבר על זה יותר, לא אחשוב על זה יותר- אבל הוא לא עשה את זה, בנוסף התחיל לתת כל מיני הסברים על מרחק וצבא.. ואני מודה, לא הקשבתי לאזהרות וזה רק הפך אותי ליותר טיפשה.
כמובן שאתמול, אני כבר הייתי מודעת להכל, אבל חשבתי שזה לא יזיז לי יותר. מסתבר שטעיתי. אבל למי אכפת בכלל? לא לו. ואולי עדיף ככה. אני רק מקווה שהוא לא יחזור על המעשים שלו עם אחרות... רק שלא יהיה רון... זה לא מגיע לאף אחד. זה לא נאמר מתוך כעס, אולי מתוך אכזבה, על כך שקיימים בעולם כל כך הרבה אנשים שלא אכפת להם לפגוע באחרים כדי להרגיש טוב עם עצמם=\
ואני? עדיף לי להמשיך להתרחק מהדברים האלו כרגע. לא היה לי אפילו ניסיון אחד נעים...
שינויים גדולים חלים.
אני בטוחה שתבחינו.
השנים האחרונות לא היו קלות, אומנם השנה הצלחתי להתעלות על הכאב ולמצוא אושר לזמן מסויים, אושר אמיתי... הפכתי להיות האדם שתמיד חלמתי להיות.
התגברתי, התבגרתי.
וכעת חבריי, ונדי עוזבת סופית.
תקופת ונדי הסתיימה והנה מתחילה לה תקופה חדשה. אני חדשה.
כל טוב לכם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
